שוכבת על מיטתי
קוראת ספר
שלווה, לא מודעת.

אמא פותחת דלת
בחשש,
בפחד, פותחת את פיה
ושוב סוגרת.
חשש בעיניה.

אומרת, "יכול להיות
כי מכירה את
את הנרצחת".
"היא מורה".

כמו ברק זה פוגע,
כמו חץ חשמל.
"לא יכול להיות",
אני אומרת.
לא.

ראיתיה אך לפני
שעות מספר.
היא חייכה.
היא אמרה "שלום".

בבוקר אני קמה.
לאחר לילה עקר.
"היכרת אותה?"
שואלים.
"איך את מרגישה?"
מבררים.

הדמעות יורדות,
מרטיבות את לחיי,
יורדות וכותבות סיפורים
וזכרונות על ליבי.

הכר כבר ספוג
הלב עוד גדוש
הראש ריקני
ורק האצבעות עוד ממשיכות
לנוע.

לכתוב.