עם עלות השחר, עת הקיצותי משנתי המתוקה,
חיוך משולהב מתפרש על פניי המכושפות ב... אהבה.
7 חודשים של אושר, התמכרות אינסופית לאהבה, געגוע - וריב מאוס
-
ועוד רגע אחד מתוק של פיוס...
הגיעו לקצם -
כשהגיע היום בו פרצו נחלי דמעותיי את מחסום הרגש,
ואת פניי ליטפו בשצף.

בור - מי שאמר שזה קל לקחת סוכרייה מתינוק - אין זה קל,
ידידיי!

אם תיקח לתינוק את הסוכרייה,  
מיד יפרוץ הוא בבכייה מרה!
כי את מחמד נפשו לו לקחת,
ומה יאמר הנער - שאת חשקת נפשו אשר כה אהבת -
אמרה כי אין בליבה עוד רגש אהבה,
הכל חלף, יצא מתוך נפשה.
והנער, אנכי, עוד יושב ובוכה,
כי לבי הקטן, הנערי, התמים והאוהב,
לא מבין איך מציאות כזאת קיימת,
שמשוש חייו, שכה אהב לפנק באהבת נעורים משלהבת,
קם והלך, והשאיר חלל עמוק במעיין הנפש המותש,
שצורב כמו שלא יוכל להבין שום בר-נאש.

וכעת - בקרי אפור, עצוב ומשעמם,
ללא פעימת לב שמחה, ללא חיוך משולהב, רק כעס - מתלהם!
אז שמעו נא, אחיי וידידיי, ודעו - כי לבי דואב,
מדמם, פצוע וכואב,
מאש האהבה הנעורית,
מהפרת רגש האהבה הטהור, האהבה האמיתית.
ומנבכי נפשי המבקשת להתאושש,
אקווה - שאת נפשכם, אחיי, לא תמצא האש.