כל השירים פה עצובים
אתם לי אומרים
ותמיהה מצויירת לכם על הפנים.
אבל איך אפשר
להיות כל כך שמחים
עם מה שקורה אצלי - ואצלנו בחיים
פיגועים, נפצעים, כאבים ועצבות,
האמת - המציאות
אהבות נכזבות, אנשים מתעלמים,
מחפשים את אלוקים בשמים
בין העננים.

ואני יודעת שיש לי על המון להודות
ואני יודעת שלאחרים-לחלק, יש הרבה פחות
ואני יודעת שאלו שלא ברוכים ישנאו אותי מאוד,
על כאלו רגשות כי אני מתלוננת במקום להודות
ובמקום לחייך עכשיו נושרות ממני דמעות

אבל אני לא יכולה
להתכחש יותר
נמאס כבר
הגבול עובר.
מנסה להגיד לאחר לא להתייאש
אבל אצלי הלב מזמן דועך
רק שלשים לב, אף אחד איננו תורך
אני לא חזקה בעצמי אך מצפה מאחר להיות.
איזה מין בן אדם אני, איך אני יכולה כזה דבר לעשות?!
לדרוש מאחר לחייך כשאצלי בפנים מהעולם הזה גם כן,
מלא אבל בעצם כל כך ריק.
עצובה אבל הכל משתקף ורוד
אני העיוורת אתם לי אומרים
אבל אתם הם אלו שממטר לא רואים.
והאם זה נכון,
שאני משתנה, כל פעם חוזרת ילדה אחרת, חדשה?
אם אתם אומרים, אז תמשיכו מצידי, בבקשה...
אולי ייתכן שאתם צודקים אבל משונה... אתם בטוחים?
כל כך בטוחים בעצמכם ששוכחים את האמת
ואם תבוא נפילה
אתם אלה שתבכו על מישהו מת
אבל
אני לא שמה לב גם מה קורה מסביבי כך אתם אומרים
אני לא שמה לב אפילו מה קורה איתי
או שסתם מכחישה,
לא רוצה להסתנוור מהאמת הגלויה.
אני בין העננים... את האמת, אהבה ואת החופש דורשת
על כולם ממבט שונה, מכיוון אחר מסתכלת
ופה איתי, קרוב אלי כלכך איפה שהו...
את אלוקים,
מחפשת.