"64 אלף 460", אני פוסקת ומעבירה אצבע בוחנת.
"64 מה?" אתה שואל בהיסח הדעת.
"64 אלף 460", אני מתקנת אותך.
"אבל מה, מה זה 64 אלף 400... נו... מה שאמרת".
"נמשים", אני מחייכת, "יש לך 64 אלף 460 נמשים, וזה המון נמשים
לבנאדם אחד".
אתה מסתכל עלי בחצי חיוך כזה ששמור לרגעים שנדמה לך שאני מדברת
שטויות.
"לי", אני מדגישה, "אין אפילו נמש אחד, אפילו לא חצי נמש, אולי
קצת שחורים על האף אבל זה לא נחשב".
אתה אוהב אותי גם בלי נמשים, ככה אתה אומר.
אבל אם לי היו 64 אלף 460 נמשים גם אני הייתי אומרת שלא איכפת
לי, כי מה איכפת לי באמת? אני גנבתי את רוב הנמשים בעולם ולשאר
נשאר, כלום.
"תחזיר!" אני צועקת פתאום ואתה נרתע לאחור, תווי הפנים המגחכים
שלך משתנים באחת.
"יא פסיכית, להחזיר מה, מה את רוצה?"
"גנב", אני זועמת, "תתחלק לפחות, גנבת, בסדר נעביר, אבל תיתן
לי, קצת, לפחות חצי!"
אתה מתחיל להתלבש בעצבים, חופר בסביבותייך אחר שאריות בגדים
ומעלה אותם במהירות על גופך המנומש.
"את לא שפויה אני נשבע לך, יש לך בעיות רציניות, אני הולך,
ותתקשרי אלי שתירגעי", אתה זורק לי מקצהו השני של החדר.
וכל כך לא איכפת לי כל הסיטואציה הזו כי אני רוצה ואני רוצה
עכשיו, לא יכול להיות, תסכימו איתי, שלבנאדם אחד יש כל כך הרבה
נמשים, נשיקות שמש קטנות וצרובות, עדות חיה לזה שלפחות השמש
אהבה אותו פעם, ולבנאדם השני אין נמשים בכלל ואפילו לא גומות
חן, כלום!
הדלת נטרקת כסימן לזה שהלכת, אתה וכל 460 אלף 64 הנמשים שלך,
ואני נשארת לבד בלי גומת חן אפילו.
אני מתחילה להתגעגע אלייך,
להתגעגע ליד הבוחנת שאני מעבירה במעלה גבך וסופרת נקודה אחרי
נקודה, להתגעגע לנמשים בפנים שלך שאותם תמיד הכי קשה לספור.
אני מוציאה טוש כתום מהתיק, טוש כתום דק וזוהר, ומתחילה לנקד.
מנקדת רגליים, ידיים, קצת גב, או לפחות עד כמה שהגעתי לשם, קצת
בפנים ואני מרוצה, מרוצה מאוד.
אני מחייגת במהירות את המספר שלך, שכבר צרוב על מקשי הטלפון
באצבעות מהירות.
"70 אלף", אני אומרת בגאווה.
"מה 70 אלף, מה את רוצה?" אתה עונה לי בכעס, עדיין לא סולח.
"יש לי 70 אלף נמשים, וזה המון לבנאדם אחד".
אני יכולה לשמוע את החיוך שלך נמתח מאחורי קווי טלפון.
"אז ביחד יש לנו 134 אלף 460 נמשים", אתה נשמע קצת שמח עכשיו,
"ולשני אנשים", אני מוסיפה בחשיבות, "זה בדיוק מה שצריך".