אני עומדת בבית, לרקע טיפות הגשם, עטופה בשמיכה,
מביטה בחלון ואני רואה מולי - השתקפות של ילדה.
לא מושכת במיוחד, גם לא יפה,
אבל משהו בעיניים הירוקות שלה, מקרין כל כך הרבה עוצמה.
היא מסתכלת עליי דרך העיניים שלי,
אני מחייכת, והיא כתגובה - מחייכת גם,
ואני מתחילה לבכות, כי אני יודעת שברגע האמת -
היא הבן אדם היחיד שיש לי בעולם.
אני מצמידה את כף היד לחלון,
והיא, כמו חברה אמיתית - מושיטה לי יד בעת צרה,
ועכשיו, כשאני בוכה, היא לא צוחקת,
היא בוכה איתי! כי זה מה שזה חברה!
וכשאני אצטרך אותה - היא תהיה שם,
ולא תיעלם, כמו "חברים" אחרים,
אני יודעת, שגם בימים של שמש וגם של סערה,
היא תעמוד שם לצידי, ללא תנאים.
אז נכון שזה נדמה לכולם,
שטוב לי ושתמיד יש לי אנשים שאוהבים אותי מסביבי,
אבל למען האמת, כשרע לי וכואב לי,
יש לי אך ורק את אותה השתקפות של ילדה שהיא בעצם - אני!