זה היה סתם עוד יום, כשחייגתי בטעות לאלוהים.
באמת שלא התכוונתי, זו פשוט הייתה טעות במספר. קורה לכולנו.
תכננתי לטלפן למאיה, החברה שלי. טוב, היא לא הייתה אז ממש
חברה, אני לא אוהב את המילה הזאת, יש לה צליל מלחיץ כזה, של
פעמונים מצלצלים, וחתונה, ואני מחליף חיתולים ומוריד את
הזבל... יותר נכון להגיד שלי ולמאיה היה קטע. או, זו מילה הרבה
יותר טובה. מתארת הרבה יותר טוב את הקשר בינינו. הרבה יותר
טוב.  אז איפה הייתי? אה, כן.
בקיצור, תכננתי לטלפן אליה. בדיוק חזרתי מאימון ריצה. נהגתי
לרוץ אז כל יום, שעתיים. זה נפלא. אני חוזר מזיע כולי, ומאיה
חושבת שזה ממש סקסי. גם שאר הבחורות ברעננה חושבות שאני סקסי,
כי כולן מפנות מבט כשאני רץ. אבל אני- בחור של בחורה אחת. אחרת
מאיה תכסח לי את הצורה. היא הייתה חגורה חומה בקרב מגע, ולמרות
שכבר שלוש שנים היא לא התעמלה, אני לא רוצה לבדוק כמה בדיוק
היא זוכרת. באחת הפעמים המעטות שדיברנו על זה היא אמרה שלא
שוכחים. שזה אצלה כבר רפלקסים. היא גם אמרה שחבל לה ששרירי
התאומים שלה הם כבר לא מה שהיו. ואני אמרתי לה שאני דווקא חושב
שהתאומים שלה משהו משהו, ואתם יכולים לנחש לאן זה התפתח משם.
אבל שוב סטיתי מכל הסיפור.
אז נכנסתי לבית מתנשף ומזיע, ולקחתי את הטלפון לחייג. תוך כדי
כך גם הלכתי לכיור, למלא לי כוס במים מהברז. פתחתי את הברז,
לקחתי כוס מהארון וחזרתי אל הכיור. מה שקרה זה שהרצפה הייתה
רטובה, אני לא ממש יודע ממה, והחלקתי. מזלי שהכוס הייתה
מפלסטיק. כשהחלקתי היא עפה מהיד שלי. הטלפון היה ביד שמאל שלי,
וכשהחלקתי גם הוא עף. הוא ניתקע בפינה של השולחן ונפל על הרצפה
ברעש.
שכבתי לי על הרצפה די המום, ושמעתי את המים שזורמים מהברז שלא
הספקתי לסגור. איזה בזבוז. כאב לי בגב, וכל החדר הסתובב קצת
סביבי. בסוף הוא הפסיק להסתובב, ואני קמתי לאט. נשענתי על
השולחן, ושאפתי אוויר בשאיפות קטנות. הברז עדיין הרעיש, וסגרתי
אותו. שלא יגידו שאני לא ישראלי מחונך. ואז נזכרתי שלא שתיתי
את הכוס מים שלי, אז פתחתי את הברז שוב, ומזגתי לי מים. אתם
מבינים שבמשך כל הזמן הזה ייבשתי את אלוהים על הקו?! אבל כמובן
שלא ידעתי שאלוהים על הקו, אז בטח שלא מיהרתי. ועוד כאב לי
הגוף- ועכשיו גם הראש- מהנפילה, אז בכלל פעלתי לאט. ושתיתי את
המים בלגימות קצרות, כי לא בריא בלגימות ארוכות, ומזגתי לי עוד
כוס ושתיתי גם אותה.
ואחרי כל זה שמתי לב שהטלפון עדיין זרוק על הרצפה, ליד השולחן.
הלכתי לעברו והתכופפתי לקחת אותו. עמדתי להדליק אותו, אבל שמתי
לב שהוא כבר דלוק. הספקתי לטלפן למאיה? שאלתי את עצמי. לא
הצלחתי להיזכר כמה מספרים כבר חייגתי לפני שהחלקתי. קירבתי את
השפופרת אל האוזן. לא שמעתי כלום.
"הלו?"
"או, יפה מצדך באמת לענות. כבודה כבר ממש התחילה להיעלב."
"כבודה?" שאלתי בפליאה. לא נראה לי שהכוונה למאיה.
"כמובן!" המשיך הקול. היה לו צליל נורא מוכר, מין קול כזה שאתה
יודע שאתה מכיר. הקול שאתה מצפה ממנו לדובב את הסרטים של ערוץ
8. "זה אתה התקשרת אלינו, אתה יודע." הוא אמר בטרוניה קלה.
"ואנחנו לא מקבלים הרבה שיחות. לפחות שיהיה בך את הנימוס כדי
להשאר על הקו."
"אה, לאן בדיוק הגעתי?" שאלתי בחשש קל.
"לאן אתה חושב שהגעת?" איך אני שונא שעונים לי על שאלה בשאלה!
"אם הייתי יודע הייתי שואל אותך?" הוא מתעסק עם הבן אדם הלא
נכון.
"איך זה בדיוק שאתה לא יודע?" הוא שאל בטון של חוסר אמון כנה
ומוחלט. טוב, בסדר, אני אוכיח עליונות ואכנע.
"אני חושב שזו טעות במספר."
"טעות במספר! זה חזק. את זה עוד לא שמעתי. הוד קדושתה!" הוא
עשה אתנחתא, ושמעתי שהוא מפנה את פניו מהשפופרת ומדבר עם
מישהו. "הוא אומר שהוא עשה טעות במספר. את עדיין רוצה לדבר
איתו?"
את התשובה של הוד קדושתה לא שמעתי. ו-כן, אם עוד לא הבנתם, היא
אלוהים. זה בסדר שלא הבנתם. גם אני עוד לא הבנתי את זה אז. עד
היום אני גם לא יודע מי היה זה שענה לי. בטח המלאך התורן.
"הוד קדושתה תדבר איתך עכשיו."
"רגע, רגע, מי זו הוד קדושתה?!" שאלתי בבהלה. רק חסר לי שעשיתי
טעות במספר לאיזו מלכה (יש הרבה מלכות שיודעות עברית?) ומי
בכלל רוצה לדבר איתה? אני רוצה לדבר עם מאיה!
הוא לא ענה לשאלתי, או לא שמע אותה, וכעבור רגע הוד מלכותה
(אלוהים) הייתה על הקו.
"שלום רב!" היא אמרה בנימוס.
"שלום מאד" עניתי לדאבוני, ומיד תיקנתי את עצמי. "נעים מאד."
"נעים מאד גם לי." היא אמרה. היה לה קול עמוק ונעים, ולחלוטין
ארצי. קול רדיופוני כזה.
אזרתי אומץ. "סליחה, אבל מי את?" מה שיהיה יהיה.
"אלוהים." טוב, אתם יכולים לנחש שלתשובה כזו לא ציפיתי.
מקסימום "נספחת התרבות ללונדון" או איזה צירוף מילים מנופח
וחסר כל משמעות אחר.
"אה, מה?!"
"כן, כן, אני אלוהים. מאד מרשים שהצלחת להגיע עד אלי, אפילו אם
זו רק טעות במספר. זה עדיין מספר שמאד קשה להגיע אליו, ועוד עם
קידומת והכל."
שתקתי. טוב, מה אתם רוצים, הייתי די המום. הנה אני, עד לפני
כמה דקות עוד רצתי בחוץ, מדבר בטלפון עם לא פחות ולא יותר
(בעצם- אין יותר) מאלוהים, והיא עוד בחורה! אלוהים בחורה? איך
זה יכול להיות? טוב, התדהמה שהיא בחורה עלתה אפילו על התדהמה
שאני מדבר איתה בטלפון, אז הייתי חייב לשאול.
"שלא תחשבי שאני שובניסט או משהו" ממש מה שאני צריך עכשיו,
להכעיס את אלוהים "אבל אני חייב להבין- את בת?"
"זה מפתיע אותך?" עוד אחת שעונה על שאלות בשאלות.
"אה, כן, את יודעת. לא מדי- " הוספתי במהירות- " אבל זה עדיין
מפתיע אותי קצת. בתנ"ך תמיד דיברו עלייך בלשון זכר."
"כן, טוב, בתנ"ך כתובים הרבה דברים לא ממש מדויקים. אבל זה
עדיין אחלה ספר."
"מה?" זה כבר באמת היה יותר מידי.
"זה די פשוט." ענתה אלוהים בקול מרגיע. "אבא שלי- עליו השלום-
נורא רצה בן. והוא קיבל אותי במקום. ישות שמימית, וכל זה. אתה
יכול להבין שהוא די התאכזב. אז כשהמלאכים התיישבו לכתוב את
התנ"ך (הם עשו עבודה ממש קשה, אני אומרת לך, הם לא אכלו כמה
עשורים טובים) ביקשתי מהם שיכתבו עליי בלשון זכר, שיהיה לאבא
קצת נחת. כמובן, עד שהם סיימו לכתוב את התנ"ך, אבא כבר מזמן
הצטרף אלי, אבל הוא עדיין היה מאושר מאד מהספר. וזהו. לא הפריע
לי שהמין האנושי יולך שולל אחרי מיני."
"זאת מתיחה?" שאלתי בסוף, כשהצלחתי למצוא את קולי.
"מתיחה?" שאלה אלוהים בתמימות. "אתה התקשרת לכאן, אתה יודע.
אני חייבת לציין יואב (שם יפה, יואב. לאמא שלך יש טעם טוב.)
שזה ממש כייף, כל הקטע הזה של הטלפון. ממש חבל שלקח למין
האנושי כל כך הרבה זמן להמציא אותו. אבל מהרגע שהמציאו אותו-
(גאון, הגרהם בל הזה. אין לך מושג איזה דברים הוא ממציא כאן
אצלי!) איזו הנאה! וזה רעיון מאד חיובי לדבר קצת עם המין
האנושי. אולי כל פעם אני אתקשר קצת למישהו, אתעדכן קצת במצב
שלמטה. זה הרבה יותר נוח מלשלוח סנה בוער, או לגרום לילד קטן
לצאת מדעתו. יואב, אתה עוד שם?"
"כן, כן." עניתי בגמגום. או.קי, אז היא יודעת את השם שלי. זה
עוד לא הופך אותה לאלוהים.
"או, אבל זה כן." שמעתי את הקול שלה בצד השני. "או שהיכולת
לקרוא מחשבות לא מרשימה אותך..."
"וואו, סחטיין!" אמרתי, נלהב. "מה עוד את יכולה לעשות?"
"הכל!" ענתה אלוהים בגאווה. "להביא את קץ העולם, לברוא, לשלוט
באסונות הטבע ובאסונות האנושות, להוריד סדרות מעצבנות
בטלוויזיה.."
"זה את עושה את זה? את גם מחזירה סדרות? את יכולה לגרום להם
להחזיר לשידור את מקגיוור? שלחתי כבר שישה מכתבים והם ממש לא
מתייחסים! זו הייתה הסדרת ילדות שלי, ונורא בא לי לראות אותה
שוב!"
"כל דבר בזמנו" ענתה אלוהים בקול נפוח מחשיבות.
"טוב, אז אה, אלוהים, מה המצב שם למעלה, משעמם?"
"כן, אתה יודע, רוב הטיפוסים המעניינים באמת לא בדיוק מגיעים
לגן עדן. הרוב נמצאים אצל השטן."
"ואל תגידי לי" אמרתי בציניות "הוא אחותך התאומה."
"לא, מה פתאום!" אלוהים גיחכה. "יש רק אחת כמוני. אתה יודע,
אני ישות שמימית, אל תזלזל! לא, השטן הוא כבשה."
"סליחה?!" הקול שלי הגיע לאוקטבות מאד גבוהות.
"כבשה, אתה יודע, בההה. זו חיה מאד רעה!" היא הוסיפה לנוכח
שתיקתי.
בערך בשלב הזה של השיחה הגעתי למסקנה שאו שאני לא שפוי, או
שאלוהים לא שפויה, או שאני מדמיין את כל השיחה הזו, ואני עדיין
שוכב על הרצפה הרטובה בדירתי. אולי בכלל מתתי! הבזיקה מחשבה
מפחידה בראשי.
"אני מת?" שאלתי את אלוהים בפחד.
"היית מת!" היא ענתה, ויכולת לשמוע שהיא מחייכת. "יש לך עוד
זמן. לא המון, אבל מספיק."
"ויהיו לי חיים טובים?" שאלתי. צריך לנצל את המומנטום, אתם
יודעים. מה כבר יש לי להפסיד, טוענת שהיא אלוהים וכל זה.
"לא ממש. סורי. יהיו לך אפילו חיים די טראגיים."
"באמת?" שאלתי בפאניקה קלה.
"כן. אתה תפסיד את כל הכסף בבורסה, תתגרש שלוש פעמים, וכשסוף
סוף ישדרו את מקגיוור אתה תהייה כל כך זקן, שתהיה עיוור. אבל
תסתכל על הצד החיובי בכל העניין."
"יש גם צד חיובי?"
"בטח. נשארו לך עוד 37 פעמים לחיות את החיים שלך עד שתעלה לגן-
עדן. ובסוף באמת תעלה לגן עדן, יואב, כי יש לך לב טוב."
המחשבות התרוצצו בראשי בחוסר סדר מוחלט. אז יש גלגול נשמות לפי
דבריה. ואני אעלה לגן עדן, וזה הצד החיובי, אבל זה יהיה בערך
עוד 3000 שנה! שזה לא כל כך מנחם ברגע זה! רציתי לשאול אותה
כמה פעמים כבר חייתי. רציתי לשאול אותה למה לא זוכרים את החיים
הקודמים אם יש גלגול נשמות. רציתי לשאול אותה למה היא לא יכולה
קצת לעזור לי- אני לא רוצה לחיות חיים טראגיים! רציתי לשאול
אותה המון דברים, ובמקום זה שמעתי את עצמי שואל-
"את בטוחה בנוגע לקטע הזה עם השטן?!"
אלוהים צחקה. היה לה צחוק נפלא! מקסים! לשמע הצחוק שלה שכחתי
את כל דאגותיי, ואת כל פחדיי.
"אלוהים," אמרתי. "אני לא רוצה לחיות חיים טראגיים. גם אם יש
לי עוד 37 חיים נוספים. אין משהו שאת יכולה לעשות? את יודעת,
עדיין הצלחתי להתקשר אלייך והכל, ולא הרבה אנשים- אם בכלל-
הצליחו בזה, נכון?"
"כן, אני חייבת להודות שאתה צודק." אלוהים אמרה בפקפוק. "אבל
זה מסוכן. לי ולשטן יש הסכמים, חוקים, אנחנו צריכים סיבה ממש
טובה כדי להתערב במה שהולך למטה. הפעם האחרונה שהתערבתי הייתה
בשנת- בשנת- היא הייתה לפני ממש הרבה זמן! יש המון השלכות לכל
שינוי שכזה. כמות העבודה שזה יוצר למלאכים, לטייח את הכל..
טוב, אבל מצד שני, אולי דווקא בגלל שלא התערבתי כל כך הרבה
זמן, אתה יודע, הגיע הזמן שאני אעשה איזה מעשה טוב." היא
השתתקה.
חיכיתי בחרדת קודש. (תרתי משמע)
"בוא נקבע כזה דבר-" אמרה אלוהים לאחר זמן מה. " אני מוכנה
לעשות לך שינוי אחד בחיים. מה שאתה חושב שימנע מהם להפוך
לטראגיים. כל דבר! בעצם יש לך משאלה! בחר בחוכמה."
וואו, אלוהים בכבודה ובעצמה תמלא משאלה שלי! אין לכם מושג איזה
כייף זה היה לשמוע את זה. אני נזכר בזה כיום ואני עדיין נדהם,
כמה אני בר מזל.
אמרתי לאלוהים שאני צריך קצת זמן לחשוב על זה, ואלוהים אמרה לי
פשוט להגיד בקול מה המשאלה שלי, ושהיא תגשים אותה. ואז נפרדנו
בצער רב, ואני חזרתי לשגרת חיי, והיא חזרה לשגרת חייה.
אני שוכב עכשיו במיטתי, מלטף את מאיה. יש לה כבר הרבה קמטים
בפנים, אבל אני עדיין חושב שהיא יפיפייה, גם אחרי כל השנים
שעברו. גם אני נראה לא רע לגיל 50. פחות שרירי מבעבר, אבל
עדיין שמרתי על כושר. אפילו כרס אין לי. גם לא הרבה רכוש, לא
נשאר לי הרבה. מאיה ואני כבר שנתיים ביחד, ואין לנו שום כוונה
להתחתן. פגשתי אותה בדיזינגוף אחרי הגירושין השלישיים, וידעתי
שזה אות מאלוהים.
היא ישנה כרגע, ראשה נח על כתפי, והכל כל כך שלו, ומאושר. ורק
בטלוויזיה מקגיוור בונה איזו פצצה משני עפרונות ושיערות של
כבשה. סדרה פשוט גאונית, המקגיוור הזאת!