במהלך הטיולים היומיים
מסביב לגינה
פגשתי אותו.
בהתחלה נבהלתי,
הרי אני מפחדת מחיות
במיוחד כאלה שמדברות.

אבל הוא,
בסבלנות נדירה
שאופיינית רק לו,
כול יום התקרב יותר,
טוב, זה לא חוכמה
הוא הרי צב,
וגם אין לו בית לרוץ אליו.

במהלך הימים התחברנו,
דיברנו על הכול
בזמן שהוא לועס גבעולים
ואני משחקת עם ענפים.

אמרתי לו
שאני לא מבינה
איך הוא לא עצוב
כי הוא הרי צב,
ויש לו רק גווני ירוק
עם טיפות חום בגוף
וכולם כול כך דומים,
איך זה לא משעמם?

הוא ענה לי,
שגם אנחנו, האנשים
נולדים עם טיפת צבעים
ורק במהלך השנים
מכסים את עצמנו
בשכבות של צבע,
להתגונן
ובכלל צביעות זה דבר מסוכן.

יום אחר
סיפרתי לו,
את דברי המורה בכיתה,
איך אדם לאדם זאב וצריך להיזהר
אבל באותה נשימה אמרה שצריך לעזור,
אז הצב שלי אמר,
באיטיות שלא מרגיזה
שצריך לעזור לאחר תמיד,
אבל לדעת, להסתכל על הגב.

מוזר.

ופעם,
כשבאתי עם פנים מלאות דמעות
כי דני שוב משך לי בצמות,
ואימא רק מחייכת חיוך טיפשי
אומרת שזה מאהבה
וכמה שהיא לא מבינה

הוא הקשיב לי בעיון
ואמר שאהבה היא דבר בעל עוצמה
לפעמים היא מכאיבה
לפעמים רק מלטפת
אבל כשמוותרים עליה,
מתים מבפנים.

כמה שהוא טיפשון,
הרי אני הייתי מוותרת על דני
תוך שניה וחצי,
בערך.

וכך,
יום אחרי יום,
הוא אמר שטויות
ואני הקשבתי בנימוס,
הוא הרי צב
ועוד וותיק

כשאמרתי יום אחד
שאני לא מבינה אותו
הוא אמר שאגדל אבין,
נאנח ממושכות,
ופלט בשקט,
חבל שאתם גדלים כול כך מהר.

טוב,
זה היה כבר מזמן,
הצב כבר פרש לדרכו
ועכשיו אני יודעת
שחבל שאני מבינה אותו.