בארבע לפנות בוקר אני מבחין באיש ואישה
עומדים על הכביש ומתווכחים.
אני מאט את המכונית ומסיט את ההגה שמאלה.
לפתע האישה זורקת עצמה על המכונית.
מה היא רוצה?

כמו עכברוש, בתנועות מנוסות,
היא מחליקה על דופן המכונית,
פותחת את הדלת ונכנסת.

בשלב הזה אני מופתע. מהרהר
באפרסק האדום עליו היא התיישבה.
.
היא אומרת "סע לנתניה."
אני אומר "בלתי אפשרי, גברת, רדי בבקשה."
היא אומרת "סע, בן זונה."
עכשיו אני כבר מזועזע, אבל זה לא הכל.
היא אומרת לאיש "נשארו לך עשרים וארבע שעות לחיות."
היא יורקת עליו ואומרת "משה שירזי יהרוג אותך,
כל משפחת שירזי תבוא עליך."

היא מוציאה לכיוונו אגרוף מאובן מהחלון.
אישה בת שלושים וחמש, שיערה מוחלק וצבוע בצהוב,
פניה טובעות באיפור. אישה רזה מאוד.
אני אשתמש במילה שעלתה בראשי כבר אז: "גרומה."
נוטפת זיעה וידיה מחוררות מדקירות וחתכים. מה עוד?
ריח רע, בגדים מלוכלכים, עיניים
עייפות.

האפרסק על מושב המכונית סופג את ריחה.
האיש נעלם בתוך מכוניתו.
אני מסתובב סביב הכיכר ונוסע אל הכביש הראשי במהירות.

בתחנת האוטובוס אני אומר "לילה טוב שיהיה לך."
היא מקללת אותי וכשאני מגיש לה את האפרסק
היא משליכה אותו על הרצפה וממלמלת "שירזי יהרוג אותך."

אני מתבונן בה ורואה ילדה קטנה שוכבת ובוכה בשקט
בתוך חורבה מטונפת. מזרקים מנוקבים בחריצי הבטון.
אחר כך הילדה הופכת לאישה הזאת ומשם הדרך קצרה.
היא כבר לא כמו... היא עכברוש!
חצאיתה הלבנה, המלוכלכת, היא זנב.
הזיעה שלה אפורה ושעירה. פיה
נוגס במראות הרכב.
אני תוהה אם אמחץ את העכברוש הזה בכף היד
הוא ישוב להיות אותה ילדה קטנה
וממשיך בתהיות בנוגע לעצי אפרסקים
המלבלבים מחוץ לחורבה וכל זה.