לפעמים נדמה לי שאני דמות בסיפור,
אולי בסרט או בהצגה...

הכל אצלי בשחור ולבן, אין שום דבר באמצע.
הרגשות שלי כל כך ברורים,
החברים שלי כל אחד ממש טיפוס.
העולם שלי מלא כל כך... ועם זאת קצת ריק.

כשאני מספר בדיחה, או אפילו חושב על משהו מצחיק,
איפשהו מאחור - בראש שלי, אני שומע מן צחוק כזה של קהל,
וכשאני הולך ברחוב או בקניון, אפילו בטיול באמצע המדבר,
תמיד נדמה לי שמסתכלים עלי...
ובא לי לעשות איזה גלגלון או סתם סיבוב
שיפתיעו את הצופים.

אני חי במחזמר, בגלל זה גם התחלתי לנגן בגיטרה -
מה שווה מחזמר אם הכוכב לא יודע לשיר ולנגן?

לפעמים נדמה לי שאני דמות בספר,
אני רק מקווה שהוא מעניין,
שקוראים אותי...
שהוא מספיק ארוך...
וכמה שזה מציק לי בדביקות של זה...
אני מקווה שגם יש לו סוף טוב.