קרב וואטרלו, צבאו של נפוליאון, 1812, לצלילי צ'ייקובסקי

מלחמת צרפת-גרמניה 1870, להלחם עם ביסמארק!

מלחמת העולם הראשונה, הקרב על הסום, 1916

מלחמת העולם השנייה, הצבא האדום המהולל, גרמניה, גבעות זילו,
אפריל 1945, לצלילי ואגנר ושטראוס לכבוש את שדה-הכפר של אזור
ברלין.

מלחמת העצמאות, אביב 1948, עם כובע טמבל, נלחם בלטרון ובכבישים
לירושלים.

מלחמת ויאטנם, גבול קמבודיה, 1970, לצלילי דיפ פרפל על מסוק
ההואי, עם המאג, נותן בויאטקונג.

מלחמת יום כיפור, רמת הגולן, אוקטובר 1973, הודף את הסורים עם
קהלני בעמק הבכא.

מבצע ליטני 1978, לצלילי אריק לביא.

מבצע שלום הגליל יוני 1982, סוללה בפאתי ביירות, התקלות במטע
עם כוח קומנדו סורי.

ירושלים המושלגת, ינואר 2002, איתה, לצלילי הצד החשוך של
הירח.

הו, כמה הייתי רוצה להתכרבל איתה במיטה. לא בדרך מינית. פשוט
להתכרבל איתה במיטה. להיות קרוב, להרגיש אותה, לדעת שהיא רוצה
שאני אהיה שם.

כשאני חושב על זה, אף פעם לא באמת חשבתי על דברים מיניים איתה
כשהייתי מאוהב בה. זה בכלל לא היה חשוב לי, לא דמיינתי את זה
בחיים. לא ראיתי אותה כאובייקט מיני. לא ראיתי אותה כמישהי
שאני רוצה להסתכל לה בעיניים בזמן שאני משגל אותה.

ראיתי אותה פשוט כמו בחורה שאני רוצה לנשק ללא סוף, ולהיות
קרוב אליה, ופשוט לדעת שהיא אוהבת אותי. ולחשוב כל הזמן ולנסות
לנחש איפה היא.

היה כל כך כיף לחשוב על זה. עם כולם, שכולם שם כשזה קורה.
תקופה כל כך נוסטלגית, אני נתקף ברגשות כל כך חזקות כשאני נזכר
בזה, זה בלתי ניתן לתיאור. אני דומע כשאני חושב על כך, כי זו
הייתה תקופה כל כך יפה, כל כך כל כך יפה, אני בספק שאי פעם
תהיה לי כזאת תקופה בחיים.

הייתי כל כך שמח וכל כך מלא חיים. אפילו כשהיא סיפרה לי דברים
שהעציבו אותי, איך שהיא התנשקה עם הידיד וצחצחה איתו שיניים,
זה היה ביום השואה 2002, אני זוכר, זה היה בערב, אני בכיתי ממש
ממש חזק, ללא סוף, והיא אמרה לי שהיא בוכה בגלל שאני בוכה.

לצאת כל היום ולחכות בערב, לצפות, לחשוב עליה כל היום, לצפות
שבערב אולי תוכל לתפוס איזו שיחה איתה, ואם לא, גדולה האכזבה,
אבל מה, יש גם את מחר, לקום ולחכות עד הערב, אולי אז.

הו, מבצע חומת-מגן. הייתי כל כך מאוהב כמו טיפש, ידעתי שאני
אפגע ולפעמים סתם בכיתי ככה. אבל זה היה כל כך מתוק.

אבל דבר אחד בטוח, אם הייתי יכול לחזור שנתיים בזמן הייתי עושה
את זה ללא היסוס. היום הכל כל כך שונה. אמנם לא אגיד מסובך
יותר אבל שונה.

אני לא השתניתי מאומה. היא השתנתה רבות.

אני אוהב את התקופה הזו. יום השואה, ירושלים, נוף ירוק, מוסיקה
עצובה, מארשים של הצבא האדום.

יום הזיכרון העצוב כל-כך. הערוץ עם כל השמות של הנופלים, כל כך
הרבה שמות. מוסיקה עצובה כל כך. אני תמיד בוכה ביום הזיכרון
כשאני מסתכל על הערוץ הזה. יש משהו משחרר בבכי הזה, כי אני
חושב שהבכי הזה הוא בכי עם סוג של גאווה בתוכו.

ואז כשהשעון מכה 8 ומתחילים בחגיגות יום העצמאות, אני שמח, אך
במחשבותיי אני חושב על כל אלה שכבר לא איתנו, שהקריבו את החיים
שלהם בשביל היום הזה. זה כל כך סמלי ויפה שחיברו את הימים
האלה, אבל העצב כל כך עמוק...