תודה לאולה, הפרצוף האנושי היחידי שראיתי בבית קפה בירושלים,
סיפור זה מוקדש לה.

אוסקר ישב לבדו בבית הקפה, מצית בדל סיגריה עזובה שמצא על גדות
הביוב. שואף לריאותיו את העשן הכחלחל שיכל להפיק ממנה, משתעל
בכבדות ובידו המיובלת מכסה את פיו בכדי שלא יראו את שיניו
הרקובות והשחורות.
מחשבה חלפה בראשו.
הרי אוכל לכתוב סונטה או מחזה קסום ואז אשוב להיות "הנסיך
המאושר". כן, בהחלט, אוכל לעשות זאת, כל מה שאני זקוק לו זה
קסת, דיו, נוצה ותקווה.
כאשר הדהדה המילה תקווה בראשו, תפסו שתי ידיו את פניו ודמעות
החלו לזלוג מעיניו, מרטיבות את כפות ידיו הפנימיות.

אנשים הלכו וחלפו מולו בבית הקפה, רובם אינם מזהים את יוצר
המילים, האדם אשר העניק להם שעות רבות של שחוק וחלומות. אלו
שזיהו אותו, היו קרי לב עת חלפו מולו באיטיות, מביטים היטב
בזוית עינם בסוטה העונה לשם "אוסקר הפראי".
רחש קול שריפה נשמע מבין אצבעותיו כלחישת נחש.
"אוסקר...  אוסקר...", לחש הקול.
אוסקר הוריד את ידיו מעל עיניו, תר אחר הקול.
"אוסקר... אוסקר... אני כאן... בין אצבעותיך."
אוסקר העיף מבט וראה בוהק כתום זוהר מהסיגריה שבין אצבעותיו.
"זו את שקראת לי?", שאל אוסקר בהפתעה.
"אלא מי?", ענתה הסיגריה בחיוך אש שובבי.
"זה לא יתכן שסיגריה מדברת", פנה אוסקר לעצמו, אני כנראה
משתגע.

"אוסקר, אתה האדם השפוי היחידי שאני מכירה", אמרה הסיגריה.
"אז כיצד את מסבירה שאני משוחח עם סיגריה?", שאל אוסקר.
"זו נשיקתך שהלהיטה אותי והעניקה לי חיי", ענתה.
"אוסקר, האזן לי, החיים אולי קצרים ובציניות שלך היית אומר
'קצרים מידי בשביל להכיל את גאונותי', אולם לעולם אל תשכח,
אוסקר, כשם שאני מרעילה בעשני את בני האדם ועדין הם שבים אלי,
כך גם אתה הרעלת את נשמתם באהבה למילה."
גשם החל לרדת מחוץ לבית הקפה ואוסקר המשיך להתבונן בסיגריה עד
שכבתה לחלוטין ומתה.

מלצרים העלו כבר את הכסאות על השולחנות, דוחקים באחרוני האנשים
לצאת החוצה ורק אוסקר נותר לבדו בבית הקפה, מביט בבדל סיגריה
הכבויה באצבעותיו.
"מיסייה", פנה המלצר לאוסקר, "אנחנו סוגרים."
אוסקר לא התייחס אל המלצר אלא המשיך להתבונן באצבעותיו.
"מיסייה", כחכח המלצר בקול, "צא החוצה מהבית קפה."
אוסקר הביט במלצר בזעם.
"אתה יודע מי אני?", צעק אוסקר על המלצר.
"כן מיסייה", ענה המלצר, "אני יודע ויותר אל תבוא לכאן."
התעטף אוסקר במעילו המרופט, השליך בזעם את בדל הסיגריה לרחוב
ויצא מבית הקפה להירטב בגשם.

בדל הסיגריה שטה לה בתעלות המים שהגשם יצר עד שנסחפה למעמקי
הביוב.
ואוסקר?
טוב... הוא נעשה לאוסקר ווילד.
ואנחנו נותרנו מכורים לסימני הפיסוק של החיים.