"עוף דורס נכנס הביתה, בעל הבית עתיד לעזוב"  
-- ספר התמורות הסיני

אבי, שהיה מוכר ספרים, מת בהיותי נער צעיר, אמי, שלא גילתה
עניין באומניות, הכריחה אותי ללמוד משפטים, אך אני הצלחתי
לשכנעה כי עתידי במוסיקה. בגיל 6 גיליתי פסנתר בעליית הגג
והתחלתי ללמוד לנגן בכלי בכוחות עצמי. הורי שלחוני ללמוד אצל
מורים בעירה בה גרנו, ואלה ניבאו לי עתיד מזהיר. לאחר שמת אבי
התחלתי ללמוד נגינה והלחנה במלוא המרץ, באקדמיה למוסיקה בוינה.
בשנת 1863 בוצעה הסימפוניה הראשונה שלי, ללא הצלחה רבה. עם זאת
שמתי לי למטרה להלחם למען מוסיקה כנה ומעמיקה, וכנגד אלה אשר
עודדו בינוניות במוסיקה. ב 1870 נשאתי לאישה את קלרה, ביתו של
המורה שלי לפסנתר, למרות התנגדותו הנמרצת של אביה. נאלצתי
לעבוד כמנצח בתיאטראות קטנים בערי השדה, ורק במרוצת הזמן הגעתי
למשרות חשובות יותר.
בשנת 1874 נתקפתי לראשונה בהתקפות דיכאון, בשל הצורך להיאבק
לפרנסתי. חוסר יכולתי לכתוב מוסיקה שתתקבל על ידי הקהל הרחב,
העכיר את רוחי יותר ויותר.
לבסוף לקיתי במחלת נפש חריפה: סבלתי מאובדן זיכרון, הסתגרתי
מסביבתי ואף התחלתי "לשמוע" קולות מתים מדברים אלי.  ב 1877 אף
ניסיתי להתאבד ואז אושפזתי במוסד לחולי נפש, שם הורע מצבי
הבריאותי עד למוות כמעט.  
לבסוף, כשהתחיל מצבי הבריאות להשתפר, התחיל סגנון כתיבתי לקבל
סגנון מעולה וחריף. לאחר שנתיים השתחררתי מהמוסד והתחלתי
בקרירה חדשה. מוסיקאים רבים התחילו להתעניין ביצירותיי.
בסה"כ כתבתי בחיי 10 סימפוניות גדולות, המצטיינות בתזמור עשיר.
באחדות מהן משתתפים זמרים, סולנים ומקהלות. בעקבות הצלחתן של
הסימפוניה ה4-  שלי,
מוניתי כמנהל האומנותי וכמנצח של האופרה של וינה, משרה שנחשבה
אז כראשונה במעלה באירופה.
אך גם בתפקידי החדש נתקלתי בקשיים. קשה היה לנגנים ולזמרים
להתרגל לדרישותיי הקפדניות ולכעס חסר המעצורים שצברתי בזמן
שהותי במוסד ושהיה גובל לפעמים בבוז גלוי, זאת היות והייתי
בלתי מתפשר וראיתי בהישג האומנותי ערך מקודש. אף על פי
שהעריכוני כמוסיקאי נהגו נגני האופרה עוינות כלפי וכינוני
"מפלצת". הלך רוח זה הביא בסופו של דבר להתפטרותי מניהול
האופרה, לאחר 10 שנים, ולהתמסרותי המוחלטת לכתיבה. באותה תקופה
התגלה בלבי מום, אשר עלול היה לגרום למותי ורופאי דרשו במפגיע
כי אאט את קצב פעילותי.
הייתה לי בקתת עץ קטנה ביער, שאהבתי להתבודד בה ולכתוב. את
היער כיניתי בשם:
"יער בוסתן". שם כתבתי את יצירותיי הטובות ביותר, יצירות
המבוססות על שירים ופואמות של משוררים בני תקופות שונות.
הידועות שבהן הן :"עוף דורס" ו "שירים על ילדים מעוותים". זוהי
הייתה תקופה מעניינת מאד והרגשתי שאני מתפתח באופן חסר תקדים.
אך מצבי הבריאותי היה בכי רע, ב 1896 התמוטטתי בשעת ניצוח על
קונצרט
ובקשתי לחזור לוינה, בה רציתי לסיים את חיי.
"יער בוסתן" היה מיוחד וקרוב ללבי. היו בו עצים ממינים שונים
שיצרו בו כמה שכבות של צמחיה. בין העצים ועלותם השתרגו מטפסים
למיניהם וסמוך לקרקע גדלו צמחים
נמוכים אשר קראתי להם בשם כולל: "תת-יער". בהפסקות שהייתי לוקח
מן הכתיבה
נהגתי להסתובב בין האשורים הדקיקים, ולהביט בצמחים השונים,
בבעלי החיים, כשהיו
בנמצא, ואפילו ברקבובית שנוצרה מעלי העצים שהתפרקו. במיוחד
אהבתי שבעל-חיים או
ציפור נכנסו לתוך הבקתה, אך זה קרה לעיתים נדירות בלבד.
ביומי האחרון ביער בוסתן, כשבוע לפני חזרתי לוינה, התעופף אל
הבקתה ירגזי.
ראשו, ערפו, גרונו וחזהו שחורים, לחייו לבנות ואילו גבו ובטנו
צהובים. הוא התיישב
והביט בי ארוכות, כמו הייתי חרק או זרע שמנוני. בתחילה הבטתי
בו אני בחיבה, אך הקולות שהוא השמיע הרתיעו אותי. היו אלה
נשיפות המזכירות לחישות נחש. הוא המשיך להביט בי, מבטו יציב
וקפוא, "אכן ציפור רגזנית היא" חשבתי, "מה אתה רוצה ממני?"
שאלתי. כשעמדתי לקום, עצר הירגזי את נשפותיו ופצח בשיר.
אף כי שירתו של הירגזי אין בה גוון רב, היא מהיפות בשירת
הציפורים.