כל כך הרבה פעמים, אפילו יותר מדי, קרה לי שהרגשתי שזהו זה, אי
אפשר יותר, נמאס ונשבר ונקרע והזדהם והלך לכל הרוחות ודי...

רוצה לעשות משהו, ולא יודעת מה ולא יודעת איך.

זו ההרגשה הכי כואבת ולופתת ונוראית במיוחד כשיש לה כל כך הרבה
סיבות, כמו אצלי.

זה תמיד היה גורם לי לפקוח את העיניים לגודל בלתי טבעי, להביט
על העולם בזעזוע ולקרוע בעוז את מיתרי הגיטרה שלי תוך כדי
הפיכת שיר "התקווה" לג'ז מודרני המבטא במופרעותו את מריה וזעמה
של הגיטריסטית.

כלל נוסף שתמיד דואג להתממש בזמנים הללו הוא הכלל הטוען שיש
ימים שבהם לא הולך כלום. זה מה שתמיד קורה לי כאשר אני ביום
מקורזב. אני מאחרת לפגישות ומקדימה למקומות רק כדי לראות פתק
חצוף המודיע בקול צווחני שהתאריך השתנה. נופלים לי דברים
מהידיים, אני נחתכת בשעת הכנת הארוחות ונופלת לעיני כל מעל
עקבי הגבוהים במרכזו של חדר מדרגות מאוכלס בשכנות משועממות
אפופות ארס, נוגסת בכעס בנתח קממבר ומגלה שהגבינה מסוף עונה,
מקלחת את חוחו אך נוכחת לבסוף שאין לסמוך כלל על הטיטולים של
"האגיס" ואז מקלחת אותה בשנית.

כמובן שגם בעבודה ישנו תאום בלתי מוסבר בין כל הלקוחות
ה"אהובים עלי" המגיעים דווקא באותו יום נורא, וזאת כאשר רדאר
סודי מודיע לכל אחד מהם שזה היום לחלום - כך שכמה שניות אחרי
שאני יוצאת מהבית בחבטת דלת כעוסה, מורחת ליפסטיק וקושרת את
הסנדלים במעלית, ורצה ברוח שבחוץ כשנפשי מתחילה להשתחרר מעט -
אזי אני מגיעה לעבודה וכבלי היאוש אופפים אותי שוב.
זה מתחיל בסיפורים הבלתי נגמרים של גברת אחת שלא אנקוב בשמה
מחשש לרכילות עויינת. אין ספק שליבי יוצא לראות את החתימה
היחודית שיש לה על הגרביים <בן לאדן או נימני, היא לא זוכרת>.
אזני ממש כלות לשמוע בפרטי פרטים את תוכן המריבה האחרונה של
בנה עם בתה החורגת של גרושתו השניה מנישואיו השלישיים. כמובן
שפפריקה ב-10% הנחה היא מצרך מעולה, אבל איך לעזאזל אני יכולה
גם לעבוד עם כל זה?

וגם ההוא שתמיד בודק את החשבוניות בבית, מגלה טעויות, חוזר אלי
ואז נוכח לדעת שהוא טעה בעצמו - מורט את עצבי עד לסף התסכול
האחרון שלהם, מה גם שהוא כבד שמיעה והעובדים האחרים תמיד
מאיימים להקליט את צרחותי הרמות באם לא אשתוק.

יש לי כמה דרכים להרגע אך זה תלוי בחומרת המקרה:

כאשר מדובר בחורים בגרביים וכאב ראש מספיק לי לבן עם תותים כדי
לחזור לעצמי.

במקרה של יום כמתואר לעיל - כשאני מגיעה לביתי בשעת ערב מאוחרת
- אני נוהגת לפתוח בעוצמה את דלת המקרר, להווכח שהוא ריק
ולהזמין מהקונדטוריה הסמוכה עוגת קצפת ענקית עם ג'לי מלמעלה.
עד שהעוגה מגיעה אני זורקת את נעלי על הספה האיטלקית לקול
צווחות המחאה של קרזב, מתיישבת על הרצפה ומדליקה מוזיקה אתנית
בווליום סביר כשאני מביטה בו בתום. אחרי התשלום לשליח המסור
אני נכנסת למטבח, סוגרת את דלתו ואף נועלת אותה בפני קרזב כדי
לא לחשוף אותו לסצנות אנטי חינוכיות, פותחת את אריזת הקרטון,
תוחבת את אצבעותי לג'לי החלקלק ותוחבת לפי פיסות מתוקות
ונוטפות.
לאחר שנרגעתי דיי העוגה חוזרת לקרטון ללא הציפוי וזוכה לחיתוכם
המסור של מציצני מקרר מסויימים, כמו יואב, למשל, או איזה
מוקמוק מזדמן, שנוגסים בה בכל פה ואני מסתכלת בהם ברשעות
ונזכרת בטעמו המסורתי של הג'לי.

עוגת ג'לי כזו יכולה להרגיע אותי ללילה שלם ולחצי בוקר, ואז
הקוצים הקטנים והלוחצים שוב מתחילים להתרומם מעל פני השטח,
ולפעמים אף להנעץ בישבני במחווה מדרבנת אך מכעיסה.

הנס היחיד הוא שיש לי את שושנה. במקרים בהם הקונדיטוריה סגורה,
הקירות כבר מצויירים מן המסד לטפחות, החנויות סגורות ואו הויזה
חסומה - היא מהווה את מפלטי מפני העולם האכזר. אני פוסעת בלאט
לחדרה ומדביקה מבחוץ שלט: "נא לא לקרצץ לי". שלא כהרגלי אינני
לוקחת עמי שום סממן מזהה כמו: פלאפון, מגזינים, סריגה, דיאט
פפסי או חרדל. אני נכנסת לגמרי לבדי, משליכה את בגדי על עציץ
פינתי של קקטוס ושוקעת במימיה החמימים.

ואז אני חושבת וחושבת ומוחי מתפוצץ ממחשבות. לפעמים כשאני
נזכרת בדברים שממש מרגיזים אותי אני מספרת לה ומסבירה לה למה
זה כל כך נורא. שושנה לא אומרת דבר. היא מקשיבה בדממה ומפכפכת
מעט אם התהפכתי מהבטן לגב או להיפך.
לפעמים היא נבהלת ומשפריצה המון מים לצדדים כאשר אני מתיישבת
בפתאומיות בגלל משהו שהסעיר אותי, אבל אז אני מרגיעה אותה שזה
ממש לא נורא ואין מה לדאוג. לשושנה יש לב חלש.

אחרי שעורי נהיה מקומט כמו עור של מרמיטה אני סוגרת עם רגלי את
הברזים הגדולים, מוציאה את ברווזי הגומי מהמים ומגלה ששכחתי את
המגבת בארון.

כשאני עומדת רטובה ורועדת מקור על הרצפה החשופה אני לא כל כך
מודעת למה שקורה סביבי, אבל כמה פעמים הסתכלתי עליה בזמן הזה,
ואילו לא ידעתי שזה חסר הגיון - הייתי נשבעת לכם שראיתי את
שושנה מחייכת.