חלק א'
סיפור על אישה ואישה שהתחתנו בגיל צעיר. הוא ביקש את ידה
מהוריה שנענו לו ישר - פחות פה אחד שצריכים להאכיל.
שנים שהם חיו בשלווה, ששום דבר לא הצליח להאפיל על האידיליה
המשפחתית שנוצרה בניהם. אומנם היא לא אהבה אותו, אך זה לא
הפריע לה. אחרי הכל, היה להם טוב.
השנים עברו, ובעלה אהב אותה מאוד.
"את אוהבת אותי?" העז לשאול לבסוף, אחרי שנים של שתיקה בהם אף
פעם לא היה בטוח.
היא שתקה. היא ידעה שעדיף שלא תענה. דמעה זלגה על לחייה, והיא
הביטה בו, בעיניה הכחולות, המהפנטות, המהממות. מבטה היה תמים,
מתוק, שובה לב מכל המבטים שראה מימיו.
באותו הלילה הם ישנו שניהם ביחד, אך כל אחד לחוד.
שנתו של הבעל נדדה. עכשיו, הוא חשב, אחרי כל כך הרבה שנים,
הגיע הזמן לצעדים נואשים.
הוא יצא ממיטתו מבלי שהאישה שמה לב, התלבש ויצא מהבית. הוא עוד
לא ידע מה הוא רוצה לעשות, ונתן לרגליו לשאת אותו לאן שירצו.
בסוף, כך האמין, יקבל סימן כלשהו שיידע לפעול לפיו.
וכך הוא הלך, מבטו באדמה, ידיו שלובות מאחורי גבו.
דמדומי שחר כבר החלו לעלות וציפורים החלו משמיעות את זמרתם
הראשונה לבוקר אביב זה. האיש הרים את מבטו המושפל, והנה עמד
מול דלתו של רוקח הכפר. אומנם לא היה זקוק לו עד כה, ולא יצא
לו לבדוק את יכולותיו, אך השמועה אמרה שבידו של הרוקח לעשות כל
מה שיבקשו ממנו. רק הבע משאלתך, תן כספך, וסמוך על הרוקח שיידע
מה לעשות עם זה.
דפק האיש על דלת הרוקח, ולאחר כמה דקות פתח הרוקח את הדלת.
"בוא תיכנס" אמר לו. נעים הליכות היה הרוקח, אדם מנומס מאוד.
נכנס האיש אל בית הרוקח וסיפר לו את הסיפור. כמובן שרצונות היה
שתאהב אותו, אבל איך?
"תראה, ידידי" אמר הרוקח, "אין ביכולתי לשחק ברגשותיה שלה,
אולם אני יכול לנסות ולשנות את דרך מחשבתה. מניסיוני, אם לא
תהייה לה ברירה, אלא לאהוב אותך, היא תאהב אותך."
"למה את מתכוון?"
"בוא נגיד, שבלי אהבתה אליה, חייה לא יהיו חיים, היא תישאר
חסרת ברירה... ותאהב אותך, אומנם בכוח, אבל גם זאת אהבה..."
"מה את מתכנן לעשות?"
"נהפוך אותה לברווז. ברווזון. ברווזון מכוער. היא תחייה באגם,
ותחזור לחיות כבת אדם רק כאשר תוכל לומר לך שהיא אוהבת אותך,
ובאמת תתכוון לזה".
הוא לא רצה לעשות לה את זה, אבל הוא הרגיש שהוא עם הגב לחוץ אל
הקיר. למען אהבתה אלי, אעשה הכל, חשב, אפילו דברים כגון אלה.
שילם האיש לרוקח שרקח את משקה הקסם וחזר לביתו.
הוא לא ישן, לא אכל ולא דיבר במשך כשבוע. לבסוף נסגר על עצמו,
וטפטף לאישתו מספר טיפות מהמשקה לתוך המים בארוחת הערב, מבלי
שתשים לב.
לאחר ששבעו, ישבו סביב השולחן. והוא פתח בשיחה, בשקט ובאיטיות
מרידה. הוא סיפר לה את הכל, לא החמציץ פרט. מהרגע שגילה שהיא
לא אוהבת אותו, ועד שטפטף לה את המשקה הרקוח למים.
"מחר," היה משפטו האחרון "כבר לא תהיי בנאדם, אלא ברווז.
ברווזון מכוער".
לילה של דמעות עבר על שני בני הזוג, שאט אט החלו לעכל את מה
שקרה, והרי שאת הנעשה אין להשיב. החל מבוקר המחר, הם לא יגורו
באותו הבית. ממחר, מקומה באגם.
גם הלילה הם ישנו שניהם ביחד, אך כל אחד לחוד.

חלק ב'
יושב בסירה קטנה. חכתו בידו קרסה הקשור לפיתיון צף בחן על המים
כבר כחצי שעה. הוא פה מתחילת הבוקר, עכשיו אמצע הצהרים, והוא
עוד לא תפס כלום. אף לא דג אחד.
לפתע - קול ברווז עולה מרחוק ומתקרב לאיטו. הדייג הרוטן שנא
ברווזים. כל כך מכוערים, מרגיזים, רועשים וסתמיים. אם לא עלה
כלום בחכתו לפחות שייתנו לו לשקוע בדיכאון בשקט.
הרעש המשיך והתגבר. הברווז קרב אליו, והוא ידע את זה. הדייג
נעמד על רגליו והרים את רובה הצייד שלו שהיה מוטל על ריצפת
הסירה. אם לא דגים, גם ברווז יהיה טוב, חשב לעצמו. אחרי הכל,
בשר זה בשר באשר הוא.
הוא יישר את זרועו וייצב את קן הרובה הארוך על כתפו, עצם עין
אחת והישיר מבטו דרך הכוונת.
הברווז התקרב עוד ועוד וכשנגלה לפניו, הוא פשוט לא יכל היה
לירות בו. הברווז היה כל כך מכוער, עד שהיה לדבר היפה ביותר
שראה הדייג בחייו.  
הברווז המשיך לשחות לעברו של הדייג. שוחה לאיטו במים, מפזם
מנגינה מקולקלת בקול דוחה. אך לדייג, דבר זה כבר לא הפריע. הוא
פער עיניו ולא הסיר מבטו מהברווז, כאילו הופנט מיופיו הבלתי
נלאה. ובאוזניו, באוזניו הוא כבר לא שמע כלום. כל החושים שלו
התרכזו ברגע זה במחזה המדהים שהתרחש לנגד עיניו - ברווזון
מכוער.
האישה קלטה את מבטו של הדייג והבינה היטיב את משמעותו. היא
החליטה לנצל את ההזדמנות. היא תגיע אליו, תשחה לידו, תזמר קצת
בקולה החדש, ואולי תרוויח פת לחם אחת או שתיים. אחרי יום שלם
בו לא הכניסה כלום לפה, היא כבר התחילה להתייאש. לא קל להיות
בעל חיים. בטח שלא ברווז. אין סיכוי שהיא תפספס את ההזמנות
לאכול.
היא התקרבה אליו מהוססת וכשניכר לה שאין בכוונת הדייג לפגוע בה
אזרה אומץ והחלה לצבור תאוצה. לבסוף הגיעה האישה אל האיש והחלה
פועלת לפי תוכניתה. משכשכת במים ומשמיעה געגועים מזדמנים,
הרוויחה את לחמה.
הדייג חזר לתנוחת הישיבה הנינוחה בה היה שרוי מקודם, והבעת
חוסר אונים פשטה על פניו. לאחר רגע בו הסיח הברווז את דעתו
מצרות היום היה צריך לחזור למציאות. הוא עוד לא דג כלום מתחילת
הבוקר.
הבחינה האישה בדיכאון הדייג, פרשה כנפיה, המריאה מעט ונחתה בחן
בסירתו. אחר הרימה ראשה והסתכלה בדייג במבט של אי הבנה.
"מה שלומך?" שאל הדייג. הוא שנא לדבר עם בעלי חיים. הוא שנא
לדבר עם כל דבר שלא מבין ולא עונה, מעשה אווילי כמעט כמו
האנשים שעושים זאת. אולם, להפתעתו הרבה, הנהן הברווז בראשו.
"אפשר לחשוב שאתה מבין אותי..." המשיך הדייג בקימוט מצח וגבה
מורמת. הברווז הנהן בשנית.
הדייג, אדם רציונלי בד"כ, סרב להאמין למראה עיניו והמשיך לבחון
את הברווז. לאחר שיחה של כשעה בה הדייג מדבר והברווז מתקשר
בעזרת תנועות גוף (בעיקר תנודות ראש), הבין הדייג למה נקלע.
אולי בכל זאת אני לא כל כך חסר מזל, חשב לעצמו הדייג, אחרי הכל
מצאתי ברווז שיכול להבין אותי, ועוד איזה ברווז מדהים!
"תראה... אומנם אין לי מה לאכול, אבל אם ברצונך להצטרף אלי
לביתי אקבל אותך בברכה. לפחות נוכל לארח אחד לשני חברה, ולא
יהיה לך קר בלילה" אמר הדייג שכבר ידע אז טוב מאוד, שאם אומנם
הברווז ייענה להזמנתו, הוא לא יהיה לו לארוחת ערב.
הברווז הביע את הסכמתו בהנהון ונכנס לתוך סירת הדייג.
הם שטו אל בקתת הדייג השוכנת על גדת הנהר. בינתיים השמש כבר
שקעה וירח בצורת בננה תלויה הייתה גבוה בשמים, מאירה להם את
דרכם.

חלק ג'
הם הגיעו לבקתת הדייג. הדייג נכנס אל הבקתה והברווז אחריו.
כל הדרך חשב הדייג אם יצליח לתרבת את הברווז, אם הברווז יידע
לבסוף איך להתנהג בתוך הבית, אם הוא לא ישחית את כל הנקלע
בדרכו.
אך חששות לחוד ומעשים לחוד. הברווז, בהיכנסו לבקתה התנהג כאילו
חי את כל חייו בבקתות כמו זו שלו. בוחן, מטייל, פותח וסוגר
ארונות, והכי חשוב - הברווז אפילו לא היה קרוב לגרימת אי סדר
כלשהו בבקתה.
מוזר, חשב הדייג, אני חייב לבחון את הגבולות שלו.
וכך, במשך כל הלילה הטיל על הברווז משימות, המטיר עליו שאלות,
וניסה להכשיל אותו בשיחה אינטלקטואלית של חיי היום יום.
והברווז, בדרכו החייתית אך עם זאת אנושית ביותר ועדינה בצורה
מדהימה, הצליח לענות על כל דרישות הדייג, שהופתע לראות עד כמה
מושלם הייצור שהכניס אליו לבית.
"לכתוב, אתה יודע?" שאל הדייג, שהיה משוכנע שעכשיו הוא כבר ראה
הכל בחייו.
הברווז הנהן.
קם הדייג מכסא העץ העלוב והניח על השולחן העלוב, שבמטבח העלוב,
מכונת כתיבה עלובה וישנה.
"אני מנסה לכתוב, בחורפים, שהאגם קפוא. אבל ברגע זה אני חושב
שמן הראוי שמכונת הכתיבה תעשה הסבה קטנה. אני מפנה אותך אלייך.
ספר לי את הסיפור שלך, מאיפה אתה יודע את כל מה שאתה יודע."
הברווז, שישב בנינוחות על השולחן, קם על רגליו, התהלך לעבר
מכונת הכתיבה, והחל מנקר במהירות על מקשיה.
תוך דקות מספר, מילא הברווז 3 עמודים עם קורות חייו. החל
מלידתו, דרך נישואיו, ועד למעשה הנורא שביצע בה בעלה.
הדייג, שהיה בטוח ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותו, הבין
שטעה. הוא הופתע מחדש. הרי זה היה הסיפור הכי מדהים ששמע מימיו
חייו. אישה שחייה כברווז.
עולם מטורף.
בסוף הם הגיעו להסכמה. היא תעזור לו בעבודות הבית, במידת
האפשר, והוא ייתן לה קורת גג מעל הראש ואוכל.
וככה הם חיו במשך 3 שנים מאושרות. כלומר, מבחינתו הן היו
מאושרות. הוא אפילו מצא את עצמו חושב עליה בלילה, ולו רק הייתה
בת-אדם.
מבחינתה, המצב היה שונה לגמרי. עבודת הבית הכי פשוטה, שהייתה
רגילה לבצע ללא כל קושי מיוחד, היה הופך עכשיו למבצע לוגי
מורכב ביותר. היא לא הרגישה נוח בקשר לעובדה שהיא חייה בצלו של
הדייג, דבר שהיה מובן מאליו, אחרי הכל היא רק ברווז, והוא -
הוא בנאם.
לאט לאט, החלו לעלות ולגבור באופן מתמיד הגעגועים לבית, לחיים
הטובים, לבעל המפנק, למיטה החמה, לחיים כבת אדם ולא כחיה. מצד
שני, גם פה היה לה טוב. הדייג היה בנאדם מתוק, והיא רכשה אליו
אהבה של ממש, ואט אט החל למלא את מקומו של בעלה בליבה.
ההתלבטויות שהחלו לפקוד אותה בהתמדה קרעו אותה. ללכת עם הרגש,
או עם הרציונל?
אחרי שלוש שנים בהם היה הדייג מתעורר עם שחר ומעיר את האישה,
הוא קם בבוקר. והיא לא הייתה שם. סיבוב קצר בבית, והיא לא שם.
מבט חטוף בחוץ, והיא לא שם. אין זכר. כאילו לא הייתה שם אף
פעם. רק מכתב ארוך, מסורבל ומבולבל שניסה להסביר את הכל
בהגיון, אך רק בלבל את מחשבותיו הרבות מאוד שרצו כאחוזות תזזית
בראשו של הדייג.
באותו היום הוא לא הלך לדוג, הוא גם לא ניסה לכתוב כלום. הוא
פשוט ישב, על הכיסא העלוב, במטבח העלוב, בבקתה העלובה, בוהה
במכתב, מנסה להבין מה קרה, ומוחה דמעה אקראית שזלגה לו מידי
פעם על לחיו.
דבר אחד טוב היה לי בחיים, ועכשיו גם הוא לא פה, חשב הדייג,
והוא רק מדוכא יותר מרגע לרגע.

חלק ד'
דפיקות בדלת. האיש פותח אותה לרווחה ומולו - אף אחד. מביט
שמאלה - אף אחד. מביט ימינה - אף אחד. מביט למטה - ברווז.
"ברוכים השבים" אמר האיש "חיכיתי לך".
האישה נכנסה לביתה אחרי שלוש שנים בהן לא ראתה אותו. כל כך
נהנתה הייתה להיות שוב בבית. בסביבתה הטבעית. במקום בו הכל
מוכר, ונעים, וחם. במקום בו מכירים אותה הכי טוב שאפשר להכיר
בנאדם.
עפה האישה אל אחד מארונות המטבח, תפסה את כד הקמח שהיה מונח בו
ושפכה את תוכנו על השולחן שהיה מונח באמצע הבית.
"התגעגעתי. אני אוהבת אותך." כתבה עם ציפורניה בקמח.
רץ האיש אל אשתו וחיבק אותה חזק, באהבה שלא חשב שיוכל לתת
למישהי אי פעם.
בבוקר שלמחרת כבר לא הייתה ברווז. היא הייתה שוב בנאדם. ואיזו
הרגשה טובה זאת הייתה.
וככה הם חיו. הוא אוהב אותה, והיא, היא חושבת שהיא אוהבת אותו.
היא משתדלת לאהוב אותו. היא רוצה לאהוב אותו. היא תאהב אותו
כמה שצריך, רק שלא תעשה ברבור עוד פעם. הכל - רק לא זה.
וכך, עברו השנים. ומה שהתחיל כסיפור אהבה שלא היה מבייש את
טובי הסופרים, הפך לחי יומיום בלתי נסבלים.
השנים המשיכו לחלוף, והיא כבר ידעה זאת בוודאות. היא לא תוכל
לאהוב אותו אף פעם. אפילו אם זה כרוך בחייה כבנאדם נורמלי.
אפילו אם הוא יהיה האדם האחרון על פני האדמה. היא חיה אתו במשך
כמחצית חייה, ועל כן הכירה אותו טוב והייתה רגילה אליו, יכלה
לחלוק עמו את כל סודותיה והרגישה עמו נוח כפי שלא הרגישה עם
איש, אך אף פעם לא תוכל לאהבו. לא בדרך שדרש ממנה.
כשקמה בבוקר שלמחרת, היא לא הייתה מופתעת לגלות שהיא לא בת
אדם. עכשיו היא, עוד פעם, ברווז. ברווזון. ברווזון מכוער.
ארבע עשרה שנים לקח לה לעבור את התהליך הזה. ארבע עשרה שנים של
סבל. ארבעה עשר אביבים שהדייג היה יוצא מדי יום לאגם ומחכה
לשווא לשובה בחזרה, ומתאכזב בכל יום מחדש. ארבעה עשר חורפים
בהם יושב היה בבקתתו הדלה, בוהה במכונת הכתיבה שלו, וממתין
לשובה.
ארבע עשרה שנים בהן עברה תהליך מייגע, בו כל יום מצאה את עצמה
חושבת פחות על בעלה ה"אהוב" ויותר על הדייג המתוק שהשאירה
בודד, ואפילו לא הביטה לאחור. פשוט, נטשה.
והנה, עכשיו היא שוב בודדה, וברווזה, ואין בכוונתה לחזור
לדייג. אחרי כל מה שעשתה לו חשבה שאין היא רצויה עוד בביתו.
היא חשבה שהיא היצור השנוא עליו ביותר.
היא לא ידעה כמה גדולה הייתה הטעות שבידה.

חלק ה'
בוקר אביבי ראשון באגם מזה ארבע עשרה שנים. מאז שנטשה היא לא
חזרה לשם יותר. הקסם שהמקום השרה עליה הזכיר לה יותר מדי את
הדייג, והיא לא הייתה בטוחה שתעמוד בו. ואולם, עכשיו היא פה,
באגם. ואכן היא לא הצליחה לעמוד בקסמו של האגם. התיישבה האישה
על גדת האגם, והחלה לבכות.
סירה קטנה, עלובה, ובתוכה דייג מוזנח.
לא מגולח, לא מקולח, מסריח מריח טחב ועובש, בבגדים מלוכלכים,
יצא הדייג לדוג בנהר. ואפילו פיתיון אין לחכתו. פשוט יושב שם,
קצה החכה במים, ובוהה ברצפת הסירה. מחכה לגעגוע הברווז.
געגוע.
אני הוזה, חשב לעצמו, ארבע עשרה שנים של ציפייה שיגעו אותי.
געגוע.
הדייג הרים את עיניו, ולא האמין למראה עיניו. הברווז פה.
הברווז הכל כך מכוער, הדבר הכי יפה שראה בחייו.
הדייג קפץ מהסירה אל תוך האגם, והחל חותר בכל כוחו לעבר הגדה
בה ניצב הברווז. הוא שחה כל כך מהר, שאם עובר אורח היה רואה
אותו, היה ודאי חושב שכריש עט עליו, ואם יאט את הקצב, הרי שזה
עלול לעלות לו בחייו.
כשהגיע לגדת הנהר, היה הדייג קצר נשימה, מסוחרר, וכמעט שהתעלף.
לבסוף נרגע, והחל לחקור. למה עזבה? איפה הייתה? מה עשתה? ולמה
חזרה?
האישה ענתה לו על הכל, בכנות. כשלאחר כל שאלה היא חורטת בחול
את תשובתה.
בין היתר היא סיפרה לדייג שחשבה שהיא אוהבת את בעלה, אך נוכחה
לדעת שאין זה נכון, ושהיא הבינה שהיא רוצה אותו, את הדייג.
ושעכשיו היא פה, אתו.
"חזרת אלי בשביל להישאר?"
הנהון. הסכמה. הרגע המאושר ביותר בחייו של הדייג. סוף כל סוף
הוא יודע, היא אתו, והיא לא תברח יותר.
"יש לנו בעיה אחת קטנה" המשיכה וכתבה האישה בחול, "אני ברווז,
ואתה בנאדם. לא חשוב מה אנחנו מרגישים אחד אל השני, זה פשוט לא
יכול לקרות".
"יהיה בסדר" אמר הדייג אל האישה ואסף אותה אל חיקו. הוא נשק
לה, בנוצותיה הרכות, הנעימות, הנוצות המושלמות ביותר של הברווז
המושלם ביותר שראה בכל ימי חייו.
הם הגיעו אל בקתתו ושכבו מחובקים במיטה. שעות על גבי שעות. הוא
לא עזב אותה לרגע. לא תקשרו, רק התחבקו. ואיזה חיבוק! המגע
הטוב ביותר שחש בימי חייו.
הוא פשוט חייב להיות איתה, ואין שום דבר שבעולם שיעצור אותו.
אפילו לא העובדה שהיא לא בת אדם. הוא כבר יחשוב על פתרון.
העיקר, שלא תילקח ממנו יותר. איתה הוא רצה לחיות, איתה הוא רצה
למות. איתה הוא רצה לבלות את כל הימים שבאמצע.
בבוקר הוא גם וכולו נרגש. הוא הלך ברגל, במהרה לעיר, ומכר את
סירתו, את ביתו, ואת כל רכושו.
עם הכסף שאסף, התפקד הדייג על דלת הרוקח. כשנכנס לבית הרוקח
סיפר לו את כל הסיפור. והוא לא השמיט אף פרט.
"עשה אותי לאדם המאושר ביותר בעולם. עשה אותי ברווז" אמר הדייג
ועיניו בורקות.
אחרי כשעה יצא הדייג, עני עוד יותר ממה שהיה שנכנס. עתה אין לו
שום רכוש, חוץ מבגדיו שעליו ובקבוק קטן, שעליו היה צריך עתה
לשמור מכל משמר.
לפני השינה שתה הדייג את המשקה שהרוקח רקח לו. הדבר הכי מגעיל
שהכניס לפה, אבל זה היה שווה.
בבוקר, עם עלות השחר, שני ברווזים מכוערים, היצורים הכי יפים
שנראו אי פעם בממלכה, על גדת האגם, שוכבים מכורבלים, מחממים זה
את זה בנוצותיהם, בנשימות מסונכרנות ועיניים עצומות. שנתם
הייתה טובה מזה שנים. מזה ארבע עשרה שנים.
בבוקר התעוררה האישה וראתה ברווז, מכוער כמותה שוכב לידה. מיד
הבינה מה קרה.
"מה עשית? הרסת לעצמך את החיים" צעקה האישה על הדייג, שסוף כל
סוף היה מסוגל להבין את שטף דיבורה.
"לא הרסתי, כי אם בניתי. עכשיו, אני אוכל להיות איתך, וזה הדבר
שלא אני חפץ כבר זמן כה רב. עתה התגשם חלומי, ואין אני מצטער
על המחיר הכבד שנאלצתי לשלום, המטרה מקדשת את האמצעים".
"אתה תתחרט על זה" הזהירה.
"אף פעם לא" הרגיע.
"אבל אני ברווזון מכוער" אמרה ודמעה זולגת מעינה.
"לא את לא. אף פעם לא היית. את ברבור. הברבור הכי יפה שראיתי
אי פעם. היצור הכי מקסים, שובה לב, מהפנט שקיים בעולם. ואני
אוהב אותך, תמיד אהבתי".
הם התנשקו.
ובנשיקתם, כאילו אלוהים שמע את שיחתם, קרן אור חזקה פרצה דרך
העננים ומצאה את דרכה אליהם, והם, שניהם, הפכו אט אט
מברווזונים מכוערים, לזוג ברבורים יפיפיים - הכי יפים שנראו אי
פעם.
וכך, הם חיו שנים רבות, על גדת האגם. זוג ברבורים מדהימים, שאף
אדם חי לא היה מתבייש באהבה כמו שלהם. ואהבתם עוד לא מתה. ואם
זה תלוי בהם, היא גם לא תמות, לא בזמן הקרוב.