הכל לוחץ עלי, אני קורסת תחת העומס.
לאף-אחד לא אכפת. גם לך לא אכפת.
אבל אני מתנחמת בעובדה שיש לי אותך.
בעובדה שאתה כאן בשבילי.
אתה כאן בשביל לנסות להבין ללא הצלחה.
או להעמיד פנים שאתה מנסה להבין.
או לפחות לנסות להעמיד פנים שאתה מנסה להבין.
כי אתה מנסה, והאחרים כבר התייאשו מזמן.

אני מתעוררת אחרי ליל ביעותים.
הסדין מקומט ויצא מהפינה השמאלית התחתונה של המזרן.
שוב התהפכתי כל הלילה.
שוב התעוררתי ריקה ממחשבות.
המחשבות נשארו בחלום.
והחלום, נעלם ברגע שהתחלתי לחשוב.

אני קמה לעוד יום של שגרה מעיקה.
וכולם נראים כמו דמויות קרטון מחייכות.
חיוך של פרסומת למשחת שיניים.
שטוחים כמו קרטון, עם משחה בעיניים.
ובגללה הם לא מצליחים לראות אותי.

אני הולכת לאן שאמרו שצריך ללכת.
כלומר, הבנתי שלכאן אמרו שצריך ללכת.
ואולי בעצם לא אמרו שצריך?
ומה אתה אמרת?
אתה לא אמרת דבר.
אתה שומע רק את עצמך, כמו כולם.
ואני נשארתי לבד, כמו כולם.
ואולי כן אמרת, ואני לא שמעתי.
אבל זה לא משנה, הרי אתה לא מקשיב לי.

אבל אתה היחיד שמנסה להקשיב לי.
אתה לא מצליח, אבל אתה מעמיד פנים שאתה מנסה.
וגם אני נותנת את האשליה שאני משקיעה מאמץ.
וזה מה שמבדיל אותנו מהשאר.
הנכונות לנסות להשקיע בהדמיית הניסיון הכושל של ההבנה.
כי אנשים חיים בדד.
וגם אנחנו לא ממש ביחד.
אבל האחרים לא מנסים להבין.

ולי חשוב שתדע,
שאני מנסה לתת לך את ההרגשה,
שאני כן מנסה להבין.