אני וטל התיישבנו על המיטה. טל בכתה. אמרה שהיא מתגעגעת אלינו.
כן,זה ברור שהיא תתגעגע אלינו... הרי היינו משהו כלכך מיוחד
בחיים שלה. אווף, אני שונא שהיא בוכה. טל אפפעם לא בוכה. היא
כזאת טל. היא הילדה הכי יפה בעולם. הכי מושלמת בעולם, הכי הכי
בעולם. היא דומה למלאך. יש לה עיינים ירוקות ושיער שחור ארוך
ארוך עד התחת. שנאתי אותה, את טל על היותה כלכך מושלמת, על
היותה כלכך מקסימה ומיוחדת ומרגשת, ועל היותה מחייכת אלי חיוך
שהיה ממיס אותי כל פעם כשהייתי רואה אותה. שנאתי אותה על הסקס
האינסופי שהיא שידרה לכולם: לבנים, בנות, כלבים וחתולים. שנאתי
אותה על היותה כלכך שמחה. שנאתי אותה על זה שיש לה שני הורים,
שמנשקים את האדמה עליה היא דורכת. שנאתי אותה כי היא כלכך
קורנת ליד אנשים. שנאתי שהיא הייתה נושפת עלי את העשן של
הסיגריה זולה שלה. למרות שהיה לה כסף לקנות את ההכי יקרה.
שנאתי שהיא הייתה שותה ומשתכרת. שנאתי שהיא זייפה שהיא שתוייה.
שנאתי את זה שהיא נשקה אותי ואמרה לי שהיא הכי אוהבת אותי
בעולם. שנאתי את היום שהיא לקחה אותי אליה הבייתה וחייכה אלי
את החיוך המושלם שלה, למרות שהייתה לה שן קצת עקומה. שנאתי את
זה שהיא הסתכלה עלי בעיינים שלה. הזמינה אותי לרכון מעליה.
שנאתי את עצמי על זה שהסכמתי. שנאתי את המגע של היד שלה, כלכך
חלק, כלכך טוב.
שנאתי את התחושה הרטובה שלה שם, בין הרגליים. שנאתי את השפתיים
העבות שלה והלשון המצמררת שלה שליקקה כל חלק בגופי וגרמה
לשערותיי לסמור. שנאתי. כלכך שנאתי אותה. כלכך שנאתי אותה על
היותה מושלמת. כלכך שנאתי את עצמי על כך שאני לא יכול להיות
איתה. למה?



















כי אני אוהב בנים.