ירד גשם, גשם שוטף, ואני הלכתי, לאט. הרגשתי את הגשם נוטף
מלמעלה, זורם לי בשיער, על הפנים, על הבגדים, שוטף אותי, לדעתי
הוא נועד כדי לנקות את הראש שלי אבל כל הצלחתו הייתה בלנקות את
המדרכה המלוכלכת, כי ראשי לא הצליח להתרוקן מאף מחשבה אחת,
וכולן עליו. הלכתי ועצמתי עיניים, נתתי לרוח ולגשם לסחוף אותי,
היה לי קר, אבל לא הרגשתי את זה. אני לא יודעת לתאר את ההרגשה,
זה לא היה לחץ ולא עצב, ולא הייתה שמחה, ואני גם לא חושבת שזה
נבע מאושר, אני לא יודעת מה זה היה, אבל הרגשתי צורך ללכת לאט
ולתת לגשם, שנראה לי כדבר מדהים ולא סתם מים שנופלים מהשמיים
כתוצאה של הליך כימי משעמם, לשטוף את הכול. לא רציתי להפסיק
ללכת, רציתי להמשיך ללכת לעולם בגשם, ללכת וללכת וללכת, אבל
כבר הגעתי לשם, כל שרציתי היה שהזמן יעצור מלכת, ויתן לי את
הזמן שלי. בלי לעשות כלום, רק ללכת בגשם, אם היה הדבר אפשרי גם
בלי לחשוב, אך ידעתי שאין סיכוי שזה יקרה. ללכת בגשם, ולחשוב,
ולהרטב, ולהסתכל למעלה לשמיים, לנשום את האוויר הצלול, עם עצמי
בלבד, בלי אחרים, בלי השניות, הדקות, השעות והימים, בלי זמן.
לבד, עם הגשם והשמיים.