'כבר שנה שהוא כאן ועדיין היה חולם על המרחב הקיברנטי, ותקוותו הולכת ונמוגה
מדי לילה. כל ספיד שלקח, כל התהפוכות שעברו עליו וכל התעניות שגזר על עצמו
בעיר הלילה, ועדיין היה רואה את המטריצה בשנתו, סבכות מבהיקות של לוגיקה
הנפרשות על פני הריק חסר הצבע... והמשרעה לא הייתה עכשיו אלא דרך ארוכה ומוזרה
הביתה, מעבר לאוקיינוס השקט'.
'חודש שלם עבר עד שמכלול הסמים והמתח שהיה נתון בו, עשו את העיניים האלה,
המבוהלות דרך קבע, לבארות של מצוקה משתקפת. הוא ראה את אישיותה נסדקת, מתפצלת
כמו קרחון שרסיסיו נסחפים הלאה, ולבסוף את הצורך הגולמי, את מעטה הרעב של
ההתמכרות'.
מתוך נוירומנסר מאת וויליאם גיבסון.
