אני כל-כך מתגעגעת אלייה.
במבט לאחור אני חושבת שיכולתי לפעול אחרת, לשנות את מהלך
הדברים.
הדבר היחידי שיוצא לי מהמחשבות הללו אלו רגשות אשם נוראיים
ובלתי נסבלים, כל-כך בלתי נסבלים עד שבקלות הם מובילים אותי
למחשבות אובדניות חסרות שחר.
אינני יודעת למה איני מסיימת את ייסורי בדרך הקלה אבל אני
יודעת את הסיבה שלשמה אני ממשיכה.
למרות כל ניסיונותיי להשלים עם עברי אינני מצליחה להשיב את
שמחת החיים שתמיד הייתה קיימת אצלי, גרוע מכך אינני מצליחה
להיזכר בה. באותה תחושה נעלה.
אני מודעת היטב לכך שעתידי עוד לפניי והוא איננו שחור, אני
פשוט חיה מיום ליום, חיה את הרגע.
הטיפשות של ילדותי ושל נעוריי המבוזבזים שלמרות שהם רק בתחילת
דרכם הם ממזמן אבדו.
איתם גם נעלמה התמימות והשקפת העולם הילדותית.
בימים אלו אני מצליחה בקלות לבכות אך עומלת רבות על החזרת
החיוך והצחוק.
אני מביטה סביבי ומדמיינת אוטופייה שלא בהכרך כרוכה בשלום
עולמי וקץ לבעיות העולם וכו' וכו' אלא מקום שבו אוכל לחיות בו
באושר ולא בהכרח בעושר.
אני מתארת לעצמי שאת תקופת ההתבגרות שלי עברתי בזמן שהייתי
אמורה לחוות ילדות שזה לעצמו דבר שדי מעציב אותי ובאותו הזמן
גורם לי לפליטת אנחה, לא ברור לי מאיזו סוג.
אינני מעוניינת לחוות שוב את אותם כאבים של ההתבגרות וגילוי
האמת מאחורי הווילון האדום שמסתיר את העולם האמיתי אך לעיתים
עולים בי רצונות לחזור לאותה אופוריה.
תמיד ידעתי שרגשותיי לבסוף יובילו אותי לאושר אך לאחרונה אני
מגלה שבמקרים מסויימים עומדים בדרכי לאושר ואף על פי כך אינני
מצליחה להניח אותם בצד לעיתים.

לאחרונה השטחיות מקיפה אותי ואני דואגת שמא היא תחלחל באטיות
ובסתר אל תוך עורקיי. אני גם מודאגת מהעובדה שחיי נכון לרגע זה
ריקניים ושהזהות שלי נתונה בסימן שאלה.
אני מבועתת מכך שאין לי תשובות ויותר מכך שהשאלות מתחילות
להיגמר.
אמונתי אבדה מאז אותו היום הנורא ואנני מצליחה להשיב אותה, כל
נסיונותיי עלו בתוהו, הם היו כולם לשווא.
כנראה שזה נכון מה שאומרים שהלב פועל לפי רצונותיו ולא לפי
ההגיון הבריא, נורא הייתי רוצה משהו להאחז בו - אמונה, אך לבי
מסרב להקשיב לתחנוניי.
מאז שאמונתי אבדה אני מרגישה שחקנית בודדה במחזה הענק הזה
שנקרא "החיים", לבי מוביל אותי בדרכי ונכון לרגע זה אני
בודדה.
אהבת אמת לאהוב מעולם לא חוויתי ואני חשה בבדידות איומה האוכלת
אותי מבפנים. אני מנסה להתאחות אך לשווא.

לאחרונה צצות בראשי המחשבות - "לאן מועדות פניי ולאן בעצם כל
מעשי מובילים אותי?" הרי אני מודעת לעובדה שנעוריי לא באמת
מבוזבזים אך אני חייבת להודות בפני עצמי שההתבגרות שלי שונה
מאוד.
אין לי שום דרך לתאר את הרגשתי אך אני יודעת שאני מבינה יותר
מבעבר את דרכי העולם.
לפעמים אני נזכרת במעשיי בעבר ומתמלאת חלחלה ולעיתים אף זעם אך
אני מודעת היטב לעובדה שמעשיי בעבר הפכו אותי לאדם שאני היום.
בלי יותר מדי מלודרמטיות אני חשה שמעשיי בעבר היו כואבים
ונוראיים אך למדתי להשלים עם עברי.

ובתוך כל המציאות הסבוכה הזאתי יש את האדם היחידי שמבין אותי.
אהבתי אליו גדולה כמעט כמו אהבתי להוריי ומאחורי כל התדמית
ה"זוהרת והנוצצת" - שהרי לא כל הנוצץ זהב. הוא מבין והוא אוהב
אותי אהבת אמת, לא ברור לי איזו סוג של אהבה אך לשבור את ליבו
ייגרום לי לאיבוד עשתונותיי (בלי סיבה ברורה) אולי בגלל
השטחיות שלי שאני מקווה שאינה קבועה, אינני איתו, אך אהבתי
אליו כאל ידיד נפש תקפה.

זאתי המציאות שלי, מציאות נטו (-: