מסתכלת במראה - כלום.
ריקנות עצומה בוערת בתוכי,
פרצוף תמים, ושיער חום...
רק זאת תבחינו בי.

לא תבחינו בצעקות שבתוכי,
לא תשימו לב לדמעות,
לא תבחינו במחשבות שרצות במוחי.
לא תעשו כלום, תתנו לי לבדי לבכות.

מרוב שבוכה, כבר קשה לי לנשום.
אף אחד לא איתי.
הנה עבר לו עוד יום.
יום נוסף, לבדי.

כל-כך קשה להיות לבד,
אי אפשר כך לחיות,
אך לאף אחד ממני לא אכפת.
אז אולי עדיף כבר לא להיות...

חשבתי לי, גם אם אלך לעולמי...
אף אחד לא ישים לב.
אז אולי מוטב כך.
לשים קץ לסבל ולכאב.

כך אעשה, אשאיר מכתב לאמא, ולכולם...
וגם אם מותי יגרום למישהו לסבול,
לא אדע זאת לעולם,
כי אני, כבר לא אהיה כאן...