לא חושבת.
לא חושבת על כלום.
מוחי ריק לגמרי,
אולי הוא המום...

המום מהמחזה הנורא שצופות העיניים,
מהתחושה המוזרה שבלב,
מרעש הבכי המחריש אוזניים,
המום, מרוב עצב וכאב.

כמה נערה פשוטה יכולה לסבול,
הבגידות, העזיבות, האכזבות.
ואז יום אחד שומעת קול,
הקורא לה להתחלות חדשות.

קמה הנערה בבוקר משנתה,
וגילתה שהיא כבר לא מי שהייתה.
הבינה שנתנו לה החיים הזדמנות שנייה,
בתור פרח השתול באדמה.

פרח נהייתה,
בדיוק כמו נשמתה,
שקטה ובודדה,
המנסה להוסיף צבע לעולמה.