לאחר שמתי שלחו אותי לטיפול גמילה. הם אמרו שאני צריך להיפטר
מההתמכרות הזאת לחיים. הייתי מקבל את זה בפשטות אבל העניין הוא
שלא ממש ידעתי מי זה הם ואני, אני חייב לדעת מי יושב בראש
כלומר, שיהיה את מי להאשים. חודש לפניי הבחירות לא הייתי קונה
אפילו במכולת כי לא היה ממש  את מי להאשים בחלב החמוץ. אז
החלטתי להתחמק מכל התהליך, המצאתי סיפור של אלרגיה וקניתי מלא
ממחטות נייר עם בושם.
בכלל זה ניראה לי מאוד מוזר כל הסיפור הזה עם העננים, כלומר לא
היו עננים. סתם עיר עם רחובות חד סיטרים . עיר מסודרת, נקיה,
לא היה שם חרא של כלבים או כלבים בכלל. רק חתוליי צ'סר היו בכל
מקום מחייכים ומחייכים כאילו הם ידעו משהו שאף אחד אחר לא
יודע. אבל פעם שאלתי אחד לאן מוביל הרחוב והוא לא ממש ידע, היה
שתוי מעל לראש. עם כל החד סיטריות השאלה שעמדה באוויר היתה לאן
כל הרחובות מובילים. תחשבו שיש אור בקצה הרחוב, אבל מה כלום,
כל הרחובות, מובילים לכיכר המרכזית והכיכר המרכזית מובילה לכל
הרחובות. הכיכר הזאת היתה כמובן עצומה. ואני מתכוון עצומה לא
כיכר המדינה או ספרא אלא, כיכר הכיכרות משהוא כמו הגודל של
הסנטרל פארק רק בלי כל הבלגן של האגם והעצים.
במרכז הכיכר עמד פסל בצורה של פסל אגם מכיכר דיזנגוף. פסל
דומה אבל לא ממש במדויק כי כל הסיפור הזה עם האש והמים עבד. זה
ניראה לי ממש אותו פסל אבל רק שעם האש והמים זה כבר לא אותו
דבר.
אמרו לי פעם, שפעם במרכז הכיכר היה עמוד עצום ובראשו פסל, כמו
הפסל של קולומבוס בברצלונה רק מה, שלא ממש ידעו מה יש שם
למעלה. זה היה ממש גבוה ומשקפות היו רק בגדר פנטזיה. חלק אמרו
לי שהיה שם פסל עם חיוך ממזרי ואחרים אמרו שבעצם היה שם פסל של
אישה מדהימה, מונה ליזה, אבל מתברר שממש אף אחד לא ידע מה היה
שם למעלה. פעם פגשתי איזה אחד שקראו לו דאוגן והוא אמר לי שלא
היה שם כלום אבל הוא ניראה לי קצת מוטרד. בקיצור יום אחד
באישון של לילה באו מנופים וסילקו הכל ושמו במקומו את הכמו פסל
אגם.  
הרבה אנשים היו מחנים את המכוניות שלהם במגרש החניה מתחת לכיכר
ויוצאים לטיול ליד הפסל. לכולם בעיר היתה רנו 106 מכונית עם
מהלכים ליד ההגה. מישהו בטח היה ממש במצב נפשי מדורדר כשהוא
המציא אותה. את כל ה 106 צבעו בירוק בקבוק דבר שהיה התחשבות
רצינית בהתחשב שלא היה בשום מקום דשא.

בהתחלה חשבתי שאני מסתדר ממש טוב עם כל העניין שאני מתחמק
מגמילה אבל תמיד היתה לי תחושה שאני לא ממש מסתדר טוב. לא יודע
לא ממש הבנתי מה קורה מסביב והרגשתי כל הזמן שאני צריך לקחת
פרוזאק וויאגרה. הכל זרם עד שתפסו אותי על השתמטות והובילו
אותי למשפט.
הכל התחיל לאחר שיצאתי עם השחקנית מערוץ הילדים. זאת שמתה ממנת
יתר. לקח לי שבוע להבין מי היא בלי כל החמצון. היא ממש התחרפנה
בלי האפשרות להגיע לסלון יופי ונראתה ממש מוזר עם הקצוות
השחורים. כל הזמן היא היתה עסוקה בלקפל שערות ולתלוש אותן, היו
לה ממש קרחות אבל זה לא ממש הטריד אותי, תמיד רציתי לצאת עם
סטארית ולא הייתי נותן לאיזה קרחת לעצבן לי את החלום.
פגשתי אותה יושבת מחוץ לאיזה דיסקוטק שלא הכניסו אותה אליו כי
נראתה פריקית מידי
בכלל המפורסמים בעולם הבא נמצאים במצב קשה מאוד. אף אחד לא
מכניס אותם לשום מקום והם לא מוזמנים לשום אירוע. הכל בגלל
הסיפור הזה של הטבעיות שהפך ל"הדבר" בעיר, אומרים לי שזה קשור
לכל הסיפור הזה של הגמילה אבל בכל מיקרה כולם רוצים אה נטורל,
בלי תוספות, ואין אף חנות שווה לאיפור או לחפיפה במקום הזה.
ככה לאנשים רגילים אין בעיה להתמודד עם המראה של עצמם אבל
למפורסמים הנטורל הוא מזה טרגדיה. מיד מזהים אותם מרחוק זנוחים
כאילו "אם כבר אז כבר" לא מתקלחים אפילו עם נקה שבע.
בכל מקרה כאמור לא נתתי לסרחון שלה לעצבן לי את החלום אבל
הבעיה היתה שהיא לא ממש נתנה לי. בהתחלה חשבתי שסתם היא משחקת
אותה "הרד טו גט" אבל לאט לאט הבנתי שאין לי ממש סיכוי אצלה כי
מפורסמים לא עושים את זה עם טיפוסים רגילים.
בכל מקרה אחריי שהיא גילתה שאני סרבן גמילה היא בעטה אותי
מחייה. אמרה לי שהיא לא מסתובבת עם חורגי נורמה. לקחתי את זה
קשה, שבוע שלם ישבתי בפאב הארנב שוקע בבקבוקים של מיץ פטל,
התחליף המקומי לבירה (אומרים שאלכוהול מפריע לגמילה ולא ממש
נמהל בסבון כלים).
הייתי לוקח את זה בקלות אבל העניין הוא שלקח לה רק יומיים והיא
התחילה ללכת עם איזה חיזר. עם החיזרים ממש לא הסתגלתי,  קודם
הם לא דיברו אנגלית אלא רק רוסית ורוסית אני לא יודע כך,
שקומוניקציה ממש לא היתה שם. וחוץ מזה אני לא מדבר ליצורים עם
אנטנות. גם ככה אף פעם לא התקרבתי לג'וקים ואני ממש לא מתכוון
ללחוץ להם את היד. אז החלטתי שהגיעו מים עד נפש עם כל החיזרים
האלו, גם מקבלים את כל הבחורות וגם לובשים אנטנות במקום
עיניים. ארגנתי את החברה לתפוס אותו עם הבחורה ולתת לו בראש.
ידעתי שהם הולכים לדרייב אין רואים שם סרטים כחולים ומתחרמנים
וחשבתי ששם זה מקום קלאסי להכניס לו אחת.
אבל מה יש בעיה התחמן ארגן לעצמו קבריולה. קפץ לאיזה מוסך
וקיצץ את הגג.
העניין הוא שהאנטנות שלו מרימות לו את העיניים לפחות חצי מטר
והוא יכול לקלוט אותנו מתגנבים ממרחק של מאה מטר להדליק את ה
106 ולברוח. אז החלטתי שנוכל להתקרב רק בזחילה. החברה לא
התלהבו אבל לא ראיתי דרך אחרת.
הזחילה היתה בעייתית כי זה היה בדיוק אחרי טיף טוף כל של
חתולים וכלבים וזה ממש מלכלך את הרצפה. בקיצור שוטר רצפה תפס
אותנו רגע לפניי שהגענו למכונית. אני אפילו לא ידעתי שאסור
לזחול, בורות שקשורה לאי הימצאותי בקורס הגמילה .
אבל העניין הוא שפה בדיוק הסתבכתי. השוטר שאל אותי למה לקחתי
את כולם לזחילה ואם לא יכולתי להתגנב בצורה אחרת. "מילא לכסח
לבחור את הצורה אבל לזחול מה, אין לכם שום רגש מוסרי" אמר, ולי
לא היה מושג על מה הוא מדבר. כשהוא הסתכל בתעודה שלי הוא קלט
שאני סרבן גמילה. הוא דרש לראות את המטפחות ובדיוק לא היה לי
בכיס כי חבר שלי שערב להם ליד הבית הודיע לי שהם זזים ואני
חייב למהר. השוטרים הודיעו בקשר על זה שהם תפסו עוד סרבן וסמו
עליי אזיקון.
האמת היא שכל הסיפור הזה של הסרבנות הוא גם תוצאה של העבודה
שקיבלתי. ממש לא נראה לי הסיפור הזה של לעבור מדלת ולדלת
ולמכור טמפונים. תמיד הבחורות הסתכלו עליי וביקשו הדגמה. ואני
הייתי מתכופף ודוחף לתחת. פרדי אמר לי שיש דבר כזה שנקרא תענוג
אנאלי אבל ממש לא הצלחתי להבין איפה הערמונית שלי. גם ככה
במעבר למקום הזה דאגו להוציא לנו את כל האברים הפנימיים
והחליפו את הכל בסקוצ'ברייט. היה אפשר לדמם רק סבון כלים  וזה
לא ממש סימפטי כי זה עושה בועות. אז אמרתי עם דופקים אותי
בעבודה אני אדפוק אותם בחזרה ובמקום לגמילה אני אקפוץ לארנב
ואחפש בחורות.
השוטרים היו דווקא נחמדים, אחד מהם היה אבי שהיה ממש חבר טוב
שלי בעולם הקודם היינו מחליפים דחקות כל הזמן . ניסיתי להוציא
אצלו איזה ויתור אבל הוא אמר לי שבטיפול הגמילה מוציאים לך את
החמלה והמצפון ושחבל לי על הזמן. זה שלא עברתי גמילה בכלל גרם
לי לא להבין הרבה דברים למשל, למה כל השוטרים לובשים פה חצאיות
ורודות ויש להם פונפונים ביד ולמה שמים פה כולם קרם שיזוף
בימים מעוננים. והאמת שכבר רציתי לעבור את הגמילה כדיי שאוכל
להסתדר ולהתחיל שוב עם השחקנית.
למכונית המשטרה היה יתרון עצום על שאר המכוניות בעיר. היה אפשר
לנסוע איתן רוורס. נסענו במהירות במכונית וכל פעם שהיה רחוב חד
סיטרי ורצינו לנסוע הפוך הכנסנו לרוורס . לאט לאט התחלתי לראות
מקומות חדשים שלא ביקרתי בהם עדיין.
הנסיעה לקחה כמה שעות, עברנו ליד פסל חרות כרות ראש וליד מגדל
אייפל הפוך אני אפילו חושב שראיתי את אל אקצה אבל לא ממש ידעתי
כי הכיפה הייתה חומה. בסוף הגענו לבניין עצום שהזכיר לי את
הפנטגון רק משושה. הם הכניסו אותי דרך איזה דלת צדדית ואמרו לי
לחכות במסדרון .
המסדרון היה ארוך עם הרבה מאוד דלתות בצורות שונות ובצבעים
שונים. הרצפה והתקרה היו עשויות ממראה ועל הדלתות היו חרוטות
אותיות בשפה לא ברורה.
לא ידעתי מה לעשות לא ממש נראה שיש סוף למסדרון הזה הוא נראה
כמו תמונה מטלוויזיה שצילמו טלוויזיה שמשדרת את התמונה. בסוף
מצאתי ספסל והתיישבתי עליו.
לידי ישב איזה בחור זקן זעוף החלפנו איזה שיחה קצרה. מתברר
שקוראים לו בטהובן והוא בכלל לא ידע על זה שצריך לעשות גמילה
כי הוא לא ממש שמע מה שאמרו לו. האמת שממש הסתדרנו והוא אמר לי
שאני יכול לקרוא לו בטי. כעבור כמה זמן הוא הרים פלאפון ואמר
שיש לו קשרים ושהוא יכול  לסדר לי להיות הבא בתור. אז התקדמתי
לדלת ופתחתי אותה ממולי עמדו רגע וקיפי בגלימות כתומות של
עורכי דין ומאחוריהם היה אור גדול.