בתוך ליבה חנה ידעה שהוא לא יחזור, אך היא המשיכה להתפלל כל
יום, והתקווה לא עזבה את ליבה אף לרגע.
היא המשיכה להעלות את פניו שכה אהבה בזכרונה שוב ושוב, היא
פשוט לא יכלה לשכוח אותו.
אפילו שהוא התנהג בעבר באגרסיביות ואף ברשעות כלפיה. היא פשוט
לא רצתה לקבור את מה שהיה.
כל הסובבים אותה חשבו שיש לה בעיה, כבר עברו כמעט חודשיים מאז
והיא לא הפסיקה להזיל דמעות.
אז מה אם הוא נעלם, תתגברי, הטיחו בה חבריה, אך היא בשלה.
רגשנית יותר מכולם גם יחד.
ביום שעזב חיפשה היא כל שריד, כל דבר שיעיד על כך שהיה.
היא אפילו השאירה ולא ניקתה את טביעות רגליו הבוציות, שהותיר
בחדרה באותו אחה"צ.
היא כל כך התגעגעה.
"איך ברחת כך? חשבתי שהייתה ביננו הבנה, יכולתי להסתכל לך
בעיניים ולהבין אותך כל כך טוב,
אז איך לא יכולתי לראות את העזיבה שלך?", ורק האוויר שמע.
הוריה לא אהבו את האובססיה המתמשכת הזו אליו. כשסיפרה להם הם
לא הביעו התנגדות, אבל למדו עם הזמן שגם דברים קטנים עם הזמן
תופסים יותר ויותר מקום.
רק אז התחילו ולנסות לנער אותה ולהחזירה למציאות ע"י טיעונים
אמיתיים ומשכנעים, שההיגיון הפשוט אכן תומך בהם.
אך ע"פ ההיגיון, כפי שכולם ודאי יודעים, לא כולם פועלים, וגם
היא עצמה נמנעה מלהקשיב.
היא הייתה מאושרת וזה מה שחשוב.
זה מה שידעה.
אך האושר לא נמשך זמן רב. הוא, אהוב נפשה, עזב והותיר אותה
גלמודה ובודדה, ואין נפש חיה לצידה.

האם חנה גיבורת סיפורנו פתרה את התעלומה? האם מצאה את שביקשה?


אחה"צ אחד זמן לא רב אחרי,
מצאה אותו מרחרח אצל השכנה.
אבל גדולת נפשה מנעה ממנה מלשקוע במרה שחורה.
אחרי הכל, ובסך הכל, הוא היה רק
האוגר שלה...