היא נכנסה אל החדר, והביטה בו, שוכב על המיטה, מכוסה בפסים
שצויירו לרוחב גופו המכוסה בשמיכה, בידי השמש. הוא ישן, כמו
תינוק, מכורבל בתוך עצמו. מתוך פניו קורן אור של אושר ושלווה
קסומה.
עומדת על מפתן הדלת היא המשיכה להביט בו, ולבכות, להביט
ולבכות,
בדמעות קטנות ומבריקות כמו שיברי זכוכית שצרבו בעיניה, נזכרת,
ברעד ההוא שחלף אז בגופה, ובאושר ובאיימה ההם שאחזו בה והלמו
מתחת לחזה כשראתה אותו.
היא פסעה לתוך החדר, עד למיטה, ואז מיהרה ושמטה את המעיל מעל
כתפיה, נשארת מכוסה רק בעורה. היא עמדה כך שניות אחדות,  
מתענגת על צינת האויר עד שנשכבה לבסוף מתחת לשמיכה, מתאמצת
לחוש בחום שבוודאי נדף מגופו, "אלוהים" היא לחשה, מודה לו, על
האושר הזה שבשלווה הסוערת בתוכה, על אושרי, אושרה שלה.
היא תהתה לפעמים אם היתה אוהבת אותו כך אלמלא כל הזמן הזה
שחלמה עליו בסתר, אלמלא הקשיים שאלוהים הערים בפניהם עד
שהצליחו להיות יחד.

היא שנאה אותו אז, שנאה אותו על מה שהוא עשה לה, על הקשיים
שבערים בפניה, על הכאב ועל המכות, שקיבלה כי שנאה אותו וצרחה
את זה מתוך שנתה. היא שנאה אותו גם על המכות שקיבלה על שאהבה
את אושרי. בעצם לא על המכות עצמן, בהם לא היה אשם, אלא על כך
שלא  אפשר להם להיות יחד כדי להמתיק לה בנשיקותיו את כאב
המכות, וכל מה שנשאר לה אז, היה רק לצעוק אותו כל לילה בדמות
מילת שינאה לו, לאלוהים, שלא עזר לה ואפשר להם לרצוח אותה.
אבל היא סלחה לו עכשיו, היא חושבת. כי האושר הזה הוא הרבה
מעבר
לכל מה שיכלה לתאר, האושר שבלשכב לצד גופו, שבלנסות להרגיש את
החום, שבוודאי נדף ממנו. וזה שווה את זה, שווה את כל מה שעברה,
את הבדידות, ואת הפחד, את הכמיהה הבילתי ניתנת לריסון, ואת
הרצח. את הרצח שלה, את הדם והכאב, והדממה שבאה אחריו.

אז היא סלחה לאלוהים, אבל האם היא סלחה לאימה? לאימה שעמדה
מנגד שותקת כמו מתה בעוד אביה רוצח אותה. ולפני זה, עוד לפני
שהוא רצח אותה, היא הניחה לו למנוע ממנה את אושרה.

היא שכבה תחת השמיכה העבה, מנסה לחוש את המקומות בהם גופה נוגע
במזרון, מלטפת קלות את ידו, שוב ושוב, בתנועות בלתי מורגשות
כמעט, כמו ליטופה של הרוח. היא שכבה כך, בתוך כל החום והאושר
שאפף אותה וניסתה שוב ושוב לשחזר את ההרגשה המדוייקת שחשה
כשהיתה נעולה בחדרהכביסה שמתחת לבית. היא ניסתה להילחם בו
תחילה, ברצון לשחזר את הרגשת האימה והיאוש, אך לא הצליחה, כמו
שמעולם לא הצליחה לגרום לעצמה להפסיר לגעת בקצה לשונה בשן
שכאבה לה. אך עכשיו לא תוכל כבר לנסות.  

בחיים ההם, הקודמים, היא נזכרת עכשיו, היא אהבה רק את הלילות
והתפילות בבית-הכנסת. היא זוכרת את עצמה יושבת במרפסת, שהיא
חלקן של הנשים, מוקפת באימה ובשכנותיה ובבנותיהן, ובכל אותן
נשים שראתה חולפות ברחוב או מלחשות סוד. והן, כולן, ישבו עכשיו
צפופות בחדרון הקטן, רכונות על סיפריי תפילה פתוחים וממלמלות
בקצב אחיד, בעיניים כבויות שנדלקו, את מילות התפילה. היא זוכרת
את עצמה יושבת שם ביניהן, מוקפת בקדושה ובדמויות הגברים שישבו
למטה ושרו בקול אדיר את התפילות. וגם היא רצתה לשיר איתם,
לצעוק לאלוהים, להרגיש את הצלילים מחליקים מגרונה והופכים
למילים.
כשהיתה קטנה היא גם עשתה זאת. אז, היתה הפעם הראשונה שבה קיבלה
מכות על שצעקה לאלוהים. היא זוכרת את התדהמה שהרגישה עת נחיתת
הסטירה בפניה, ואת המבטים המזועזעים שננעצו בה על שהעזה להפר
את  החוקים וצרחה בקול ילדה צפצפני "...שמע ישראל...".
גם בלילות היא נזכרה. משחקת בכפתורי הרדיו השחור הקטן שלה עד
שהיא מצליחה למצוא תחנה שמשדרת מוזיקה. אז, היא מנמיכה את
עוצמת הקול עד שהוא הופך בלתי מורגש כמעט, ומצמידה אותו
לאוזנה, מקשיבה נפעמת, לצלילים שהופכים למילים. מילים שקראו לה
לאהוב ולחלום,ולשיר מילים שאמרו לה שמותר לה להרגיש ולומר מה
שהיא רוצה. "תועבה!" קרא לכך אביה לפני שרצח אותה.

ואז היא מצליחה פתאום לשחזר בדיוק חד כתער את הרגשת האיימה
שהרגישה כשהיתה נעולה בחדר הכביסה. היא נזכרת בעצמה שם, קר וזה
אמצע החורף, והיא יושבת בפינת החדר מנסה לחמם את עצמה בשפשוף
גופה בכפות ידיה ובמחשבות על אושרי. מחוץ לחדר קול אביה רועם,
מאיים עליה במותה עם לא תחזור למוטב. והיא רק חושבת על אושרי,
ושרה. נזכרת ביום בו פגשה אותו, כשהוא נכנס בשער בית-הספר שבו
למדה. זה היה לפני שנה, כשהיא היתה בכיתה יא', והוא לימד את
הבנים ספורט.הוא היא צעיר חילוני, וסביב קבלתו לעבודה
בבית-הספר שררה מחלוקת קשה. לכן הוא היה אפוף מיסתורין, ונתקל
רק בעויינות, עד שנתקל בעינייה, ואז הכל החל.
היא זוכרת את העוצמה במבטיהם, ואת הרגשת האושר והבלבול והכאב
שהלמו מתחת לחזה, ואת ההרגשה כי הנה והיא עומדת לפרוץ בבכי,
נדהמת שהיא יכולה להרגיש ככה, כמו בשירים. אז, היא היתה כבר
בטוחה שישנה משמעות במבטיו, והרגישה שעוד רגע והכל יגמר, או
יחל בעצם. ששההמתנה והאי-ודאות המכיאיבים הללו יסתימו, ויחל
האושר, וכל הרגשות שהיו כלואים יוכלו לפרוץ החוצה, וזה נראה לה
קרוב כל-כך כאילו כל מה שהיא צריכה זה להושיט את ידה ולגעת,
אבל זה היה רחוק, רחוק כל כך שזה היה מפחיד.
היא ידעה גם אז שאין לחלומותיה סיכוי להתגשם, כי גם עם הוא
יחזור בשבילה בתשובה, אביה לעולם לו יתן לו להתחתן איתה. אבל
היא היתה
כה מאוהבת, שהסתחררה ונסחפה באהבתה, מניחה לעצמה לא לחשוב על
העתיד ועל ההשלכות.

אחרי שהיו יחד בפעם הראשונה, היא שרה לו. הוא אמר שהיא נשמעת
כמו מלאך. הוא אמר לה זאת עשרות פעמים, זאת, ושכואב לו לראות
אותה מתבזבזת, מונעת מהעולם את קולה ונשמתה. הופכת לאחת הנשים
חסרות הפנים שתהלכו ברחובות מאה-שערים בעיניים כבויות, והניחו
לבנותיהן למות בעודן עומדות ושותקות כמו מתות.

ואז היא נזכרת בו פותח את הדלת, בעיניו טרוף, הוא צועק שתחדל
לשיר, שתחדל לאהוב, והיא חושבת לעצמה אז, שהוא מבקש שתחדל
לחיות. אמה עומדת לצידו ומביטה בה בחוסר-האונים הניצחי שלה,
והיא רק לוחשת וצועקת לאביה את מה שהיא מרגישה, מנסה לגרום לו
להבין. ואז הוא רוצח אותה. הוא שולף את סכין המטבח הגדולה
ומשסף את לשונה. והיא נודמת לנצח.
היא רצתה לצעוק מכאב, לזעוק לאלוהים, אך כל מה שבקע מגרונה
היה
נהמות חייתיות, ואימה, רק עמדה שם, שותקת, כמו מתה.

היא התכרבלה בתוך המיטה, נצמדת לגופו של אושרי, מכוסה בשמיכה
ובפסים שצויירו עליה בידיי השמש.