הכל היה טוב, החיים חייכו, החופש התחיל... כל-כך הרבה תוכניות
כל-כך הרבה תקוות, כל-כך הרבה חיים.
ואז ברגע אחד, הוא שכב על הרצפה, הרוח נעלמה הכל נאלם, כאילו
הזמן עצר מלכת .
הוא שכב שם על הרצפה במקום שהוא כל-כך אהב, רגוע וחולם חלומות,
אך חלומות שלא יתגשמו יותר.
והכאב החד חדר לגוף כמו סכין חד תער, ששייפו והשחיזו כל-כך חזק
,עד שלא היה לו כבר לאן לחדור.
הרוק נעלם, הנשימה נעתקה, שלהם....
ושלו.
הוא היה בן 60, הוא היה אבא, סבא, דוד, בעל עסק, צוחק, שמח, חי
ועכשיו, עכשיו הוא כבר לא.
אנשים זרמו כמו כוסות התה והקפה שנערמו להם על השיש, אנשים לא
מבינים, לא מאמינים והמודעות בכל מקום, מודעות שמבשרות על
סיומה של תקופה, סיומה של אהבה, סיומה של אבהות, סיומם של
חיים.
לב כל-כך מלא בשמחה היה לו, לב מחייך, לב צוחק, לב בדחן, לב
אוהב, לב שנעצר ועמד דום.
ישבנו על הגג, לוקחים הפסקה מההמון הנוהר, הדלקנו סיגריה
וחיכינו לראות מה יקרה... אבל כלום לא קרה, המכוניות המשיכו
לנסוע עם המוסיקה שבקעה מהם כהופכת את מכונת המתכת לבלון
שמתנפח לפי הקצב המתנגן - מתנפח ומוריד אויר ומתנפח ומוריד
אוויר.. והאוויר... האוויר הקר הפך את העור למצומרר ועשן
הסיגריה כאילו חיפה  על הקור, השלים את הרגעים השקטים... השקט
שהיה מובן מעצמו, לא יודע מה להגיד, ממאן להגיב... מעדיף בעצמו
לשתוק.
ועבר יום ועוד אחד אחריו, ושק הדמעות כבר סרב לבכות, העדיף
להישאר שחור מלילות ללא שינה, לילות של מחשבות על מה ואיך
ולמה... בעיקר למה.
והילדים הקטנים... שעבורם הוא היה סבא... כעת עבורם הוא שקוף,
ציירו אינספור ציורים, לבטא געגוע, ציירו אותו, ציירו שקוף.
הכל היה טוב, החיים חייכו, כל-כך הרבה תוכניות, תקוות, חיים,
ועוד יהיה טוב, יהיו תוכניות, תקוות, חיים.. כי הוא כבר לא,
אבל הם חיים.
הזמן לא באמת עצר מלכת, והנשימה שלהם לא באמת נעתקה, והזמן...
הוא באמת עובר, הוא לא עושה הנחות לאף אחד, הנחות זה בידי
האדם, החיים של אדם הם בידיו עד לנקודה שכבר לא.
אז מה יהיה עכשיו? מה יהיה עם החיים? זה תלוי בה, בו, בהם...
העבר, הגעגוע, הריקנות, העצב, הזיכרונות, העתיד, השמחה,
התקוות, הצחוק, החיוך, הם לא יעזבו, לא ירפו לעולם... עד שכבר
אנחנו... נהיה פשוט לא.