תמיד נסעת
רחוק
לא אמרת לאן
תמיד איימתי
לנטשך
ומעולם לא התכוונתי
לעשות כן
תמיד כשחזרת
היית מביא לי שושן
הבוער באדמומיותו
והיית לוחש באוזני
כמה יפה הפכתי
ואני רק הייתי מבטלת את דבריך
בהינף יד
אך מסמיקה  
כשושן שהבאת.

פעם שאלתיך
מדוע השושן תמיד אדום
הרי יש שושנים
במגוון צבעים
ואתה הסברת לי
בחיוך מהורהר
שהאדום הבוער
הוא סמל לאהבתנו
ושרק אדום
משתלב עם לחיי
שנעשות סמוקות
בכל פעם שאתה חוזר
וגם עכשיו.

ופעם חזרת ממסעך
ובפעם הזו עם שושן
לבן
ואני הבנתי
שאהבתנו כבר לא בוערת באדום
וכלתה היא מזמן
ולחיי גם הן
איבדו מאדמומיותן
ונעשו חיוורות.