זו תורת הרעשים- היא אמרה- אתה לא יכול לגמור את היום בלי לקבל
כאב ראש. ליטפתי אותה ולחשתי "את מתבלבלת, זו תורת הכאבים, אתה
לא יכול לגמור את היום ללא פצע או צלקת אדומה". יש לי דלקת
סחוסים במחשבה- היא צעקה - המחשבות שלי נוגעות האחת בשניה וזה
מכאיב לי מאד, אתה מוכרח להבין שזה כבר לא רק עיניין
אינטלקטואלי אלא מחלה של ממש. את רגשנית מדי - אמרתי וכרכתי את
זרועי סביב לצווארה- את רגשנית ונוהגת בטיפשות המשכתי והדקתי
את החניקה שנראתה כחיבוק בתחילה. אתה לעולם לא תבין אותי היא
אמרה בשקט בשקט, כמעט בלחישה, כי לך מעולם לא הייתה נשמה.
הרפתי את אחיזתי ונתתי בה מבט מזוגג. אתה יודע לחשוב את הרגשות
שלך ולעולם לא לתת להם לגעת בך באמת, למה אתה צריך להיות מוגן
כל כך? היא המשיכה בלהט ובביטחון.
הלכתי אל החדר והבאתי נייר דבק וסכין יפנית.
"אני מעולם לא ראיתי נשמה" אמרתי לה בשקט וברוך לאחר שחזרתי
לשבת לצידה. היא לקחה את היד שלי והניחה אותה במקום בו פועם
ליבה ואמרה לי לעצום את העיניים ולהרגיש כמה שהוא חזק וחסר
אונים. עצמתי את העיניים ועשיתי את מה שהיא ביקשה ממני
וכשפקחתי את עיניי הסתכלתי עליה בעיניים בורקות וחזרתי, כממתיק
סוד, אני מעולם לא ראיתי נשמה. התקרבתי אליה וביקשתי ממנה
לעצום את העיניים. לאחר שהיא עצמה את העיניים הוצאתי את הדבק
ובזריזות הדבקתי את שפתיה. היא פקחה את העיניים והביטה בי במבט
מבועת.
ליטפתי את שערות ראשה בעדינות והבטחתי לה שהכל בסדר ושהיא לא
צריכה להלחץ כי אני רק רוצה לראות את הנשמה שלה.
לקחתי את הסכין היפנית והעברתי אותה במהירות ובכוח על צווארה
היפה והארוך ולאחר שהדם ניתז בקילוחים דקים ומבריקים ציפיתי
לראות את הנשמה שלה יוצאת מן הגוף אבל גופתה נשארה מוטלת על
הרצפה, מתבוססת בדם.
הסרתי את הדבק משפתיה וציפיתי לשמוע אותה מדברת אך היא לא אמרה
דבר. לקחתי את גופה הדומם והנחתי אותו בחדרי. חזרתי לסלון
ושטפתי את הרצפה המלוכלכת בדם ארגמני ויפיפה. לאחר מכן הוצאתי
מן המגירה חוט ומחט וחזרתי לחדר כדי לתפור את הצוואר שלה
בחזרה.
לאחר שסיימתי הנחתי שעכשיו היא תדבר ותודה שמעולם לא הייתה לה
נשמה אבל היא שתקה והביטה בי במבט קפוא ומבועת . היתיישבתי
לצידה ואחזתי בכף ידה הקרה.
"את טעית" אמרתי לה "מעולם לא הייתה לך נשמה, אבל את זה כנראה
את לעולם לא תדעי".