היא כרעה ללדת בין הגדרות, ומתוכה יצא בנה, ירוק עיניים ויפה,
מושא גאוותה.
הם קרעו אותו ממנה, את תינוקה, שלא הספיק לטעום מחלב אימו,
ומשכו אותה אליהם.
על עורה צרבו מספר. אם יכלה לצרוח, היתה עושה זאת, אך לא היה
בכך טעם. לא לצרוח, ולא לחיות. היא ידעה לאן לקחו את בנה ממנה.
לקחו אותו למוות. לכך הרי נועד עוד בהיותו מתפתח בבטנה, עוד
בהיותו עובר.
אותה שמו באיזור מגודר עם עוד עשרות כמוה, מספר צרוב על עורם,
והן מעוררות רחמים, אובדות עצות.
מעבר לגדר היא יכלה לראות כמה ממרצחי בנה, מדליקים סיגריה,
ומדברים. שיחתם הגיעה לאוזניה.
"אולי מה שאנחנו עושים הוא לא לגמרי בסדר, למרות הכול..." פתח
האחד, אך חברו היסה אותו.
"עזוב, מה יש לך לחשוב על זה, זו רק פרה..."