הסתכלתי עליה, בעיניים האלו, עיני החתול הגדולות והירוקות
שבשנה וחצי האחרונות בלעו אותי לתוכן. כל כך יפות, כמעט והפנטו
אותי, שמעתי את קולה מהדהד, ספק בראשי: "אני עוזבת", שתקתי, לא
הייתי בטוח מה שמעתי, אבל הרגשה מוזרה בבטן גרמה לי לדעת שזאת
היא שגורמת לי לבכות. "אני הולכת ממך! אתה שומע??" השפלתי את
עיניי, כשהרמתי אותן להסתכל שוב בעינייה, היא לא בכתה. אותן
עיניים! רק שעכשיו, הן היו רעות ומלאות שנאה, להבת הכאב שלי
בערה בהן, פחדתי, עצמתי את עיניי, שקעתי, נפלתי, לא יודע לאן.
היה שחור, לרגע שמעתי בראשי את הדלת נטרקת, נפלתי בלי סוף
במחשבתי, שכחתי למה, אבל זה לא עניין אותי יותר, לא, לא הייתה
אהבה. אבל גם הפחד והכאב נעלמו, רק שחור, הכל שחור, בלי ייעוד,
כמוני, בלי מטרה, בלי המשך, נופל, נרדמתי.