מנהג הוא בבית משפחת אבנר שבכל בוקר, עם זריחת החמה, יוצאים
ילדי הבית ממיטתם ויוצאים לברך נס זריחת החמה. מנהג זה כה
מקודש בעיני שלושת הנערים, עד כי לא יעזו לפסוח על יום ומבלי
לברך ברכתם.

מדי פעם, שואל אני את אחד הנערים מה פשר האדיקות הזו, ועונה לי
הבכור:
"מברך אני כל בוקר את אלוהינו שבשמיים, על שנתן לי נשמתי באפי
גם בבוקר זה. והשמש - הרי היא מבשרת הבוקר".
עונה לי אחיו: "מברך אני כל בוקר את העולם בו אנו חיים, על
הצומח והחי בו, על האוויר וניחוחותיו ועל הזכות לתפוש כל זאת
בחושיי. והשמש, הרי היא מחיה את הכול".
ועונה לי הצעיר: "מברך אני כל בוקר את היותי אדם בימנו, על
הידע הרגש והתבונה הטמונים בנו, על החברה האנושית שאנו מרכיבים
ועל החופש להשפיע על גורלי. והשמש - הרי היא משוש חיינו".

יום אחד הפסיק הבכור את מנהגו. כששאלתי לסיבה אמר:
"אלוהים מת. אם היה קיים - לא היה נותן לשישה מליון יהודים
למות בשואה, לאלפים לצנוח למותם עם קריסת מגדלי התאומים ולאילן
רמון וחבריו להישרף בעודם חיים בדרכם חזרה מהחלל. והשמש - היא
טבע הדברים".
כשהפסיק השני את מנהגו, שאלתיו מדוע, וענה: "העולם על סף
כליון. הוא מזוהם ומטונף ורווי מחלות, אינו מסוגל לכלכל את
השוכנים בו, והאבולוציה המודרנית מגדלת רק מוטציות חסרות קיום.
והשמש - היא עוד גורם מזיק".

עברו שנים והצעיר עדיין נאמן לאדיקותו. כשאני שואל אותו מדוע,
הוא ענה: "אחיי צודקים. אלוהים מת והעולם גוסס. עם זאת, עדיין
מברך אני כל בוקר את היותי אדם, על היכולות שלנו, על האפשרויות
שלנו ועל חופש הבחירה שלנו. והשמש - בפניה אני מתנצל על בחירה
זו".