החבר הכי טוב שלי מת במלחמה. הזיכרון טבע בבוץ שדה הקרב.
לא נשארו נקודות אחיזה במה שנקרא פעם זיכרון.
הוא היה הבנאדם החשוב לי ביותר! אפילו יותר ממשפחתי ועדיין
נשארתי בלי זיכרון אשר כרוך בו.
איבדתי אותו לתמיד ואין ביכולתי להחזירו.
תקעתי את ראשי המדמם בבוץ השחור-אדום וניסיתי למצוא בו את
הזיכרון.
יותר מדי מקומות לחפש בהם, זה יקח לי עידנים, אך אני אמשיך
לחפש.
מה טעם של חיים בלי זיכרון?
מה טעם של זיכרון בלי זיכרון?
אפילו נקודת אחיזה אחת לא נשארה...
חיפשתי לפחות נקודת אחיזה, לפחות שריד, דמעות צער...
אך כלום! דבר לא נשאר! הכל נרמס...
נספג לתוך האדמה המדממת.
נטשתי את הזיכרון של הזיכרון וקרסתי לתוך אותו הבוץ שיספוג גם
את הזיכרון שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.