מרגיע לראות מישהו ישן, שינה כבדה כזאת. כזאת שגם אם אני אזרוק
עליו משהו הוא לא יקום, וכשהוא יקום, הוא יהיה במשך שעה חצי
ישן.

בימים של דיכאון היא הייתה מתקשרת אליו. הוא היה תמיד בבית,
בשבילה. היא הייתה מגיעה, עיניים מושפלות לרצפה, הוא היה מחזיק
לה את הסנטר שכ"כ אהב ומרים את הפנים שלה למעלה, ותמיד היה לו
את אותו מבט. מעין פרצוף של כלב מסכן ואז חיוך שהיה גורם לה
למות מצחוק ולחבק אותו.
שתיה, ולשבת מול הטלוויזיה, בלי מילים. הוא היה מחזיק אותה,
ופתאום הם מצאו עצמם שוכבים מחובקים, בוההים בטלוויזיה. בלי
מילה.
היא הייתה נרדמת, והוא אחריה. שינה טובה כזאת, כזאת שהיא הייתה
עושה פעם בכמה שבועות שאיזה דיכאון היה תוקף אותה. והוא החזיק
אותה, מפחד להרדם, חייב לשמור עליה. נרדם רק כשהוא בטוח שהיא
ישנה ומרגישה בטוחה, והוא בטוח מאחוריה.
כשהוא היה קם, היא כבר לא הייתה שם, היד שלו הייתה ריקה אבל
עדיין פונה כאילו הוא מחזיק אותה. הוא היה בודק איפה היא
ומרגיש שהצד שלה עוד חם. מתיישב ורואה אותה במטבח. מחזיקה כוס
כאילו שואלת אותו אם הוא רוצה לשתות, בלי מילים. הוא מהנהן
לכן, וכמובן שהיא מכינה לו את הקפה הכי טוב שיש, הקפה שלה.
ומתיישבת לידו על הספה.
עם חיוך גדול.
והוא הרגיש שהוא עשה את שלו.