לבד. אני שוב לבד. הוא בא ביום חמישי, עד אז אני לבד. אני לא
יכולה להתקשר אליה, היא בטוח איתה. אני סתם ארגיש לא רצויה.
הוא כל מה שיש לי וגם הוא יעזוב ואז כבר לא יהיה לי אף אחד.
שולחן כיסא מיטה ארון שידה תוכית. אם היא הייתה יודעת לדבר,
הייתם סוגרים אותי. הלוואי והיא הייתה מספרת, הייתי יכולה
להפסיק את ההתמודדות ה אידיוטית שלא לוקחת אותי לשום מקום.
סיזיפית זו המילה שחיפשתי. הלוואי והיא תדבר. פשוט יתנו לי
כדורים בוקר-צהריים-ערב, אני אהיה נורמלית, אפסיק לחפור בעצמי,
להיות עצובה כל הזמן. אולי אפשר לקבל מרשם לחברים טובים שלא
עוזבים כשקשה, כשצריך אותם.

חושבת על תמונות מלפני כמה חודשים. הן שם באלבום, שוכבות. אני
מחייכת שם באלבום. ילדה מזוייפת איך את מעזה כל אידיוט שהיה
מסתכל לך בעיניים היה רואה שאת דו פרצופית בתוכך עצובה כל
הזמן. יש סיבה שהם לא הסתכלו לך בעיניים. הם לא רוצים אותך. את
לא מעניינת, לא מושכת, לא מצחיקה. תפסיקי לרצות להיות שמחה. אף
פעם לא היית וגם לא תהיי אף פעם. לא תהיה לך חברות כזאת. הייתה
לי פעם חברות כזאת. אני תמיד אוהב אותה. באמת? כן. אל תבלבלי
אותי, כלבה.

נולדתי לתוך גיל ההתבגרות. ילדות דפוקה, לא היה חסר לי כלום
חוץ מאהבה, לאו דווקא רומנטית. יותר נכון נולדתי מחדש בגיל
ההתבגרות. עזבתי עולם, מצאתי אנשים חדשים, קיוויתי לא להיפגע
יותר. טעיתי. חבורה גדולה של אנשים, אני בכל זאת מתקשה להתחבר,
אז חבורות קטנות יותר תמיד יהיה לי קשה. אז רק אני, עוד שתיים,
והן כבר לא רוצות שאני אהיה שם. מעדיפות להיות לבד אם לא אחת
עם השנייה רק לא איתי. עזבתי. הנחתי לזה. הפסקתי לנסות. הסיפור
חוזר על עצמו, מעגל אכזרי. אני עצובה, אף אחד לא אוהב עצבות.
רוצה להיות שמחה, קשה בלי חברים תומכים. אני שוב עצובה, מנסה
בכל הכוח להיות שמחה. בפנים הכל שונה. אני עצמי כלבה צינית,
פסימית, לא מסוגלת לראות את החלק הגדול הטוב בחיים שלה. רק
רוצה לברוח מהכל. מכולם.
להתחיל מחדש. לבד.