דירת מקלחון.
שישה אנשים ואני.
מתפשטת. מתחת לברז והחלון מפריע.
מכבה את הזרם. סוגרת את התריסים. מחזירה את הזרם.
נותנת למים להקיש את עורי המתחדש, מפנה גבי לזרם. עוד חלון
פתוח, מציצה אל לב ת"א, רחוב נחלת בנימין, מוקפת בחלונות של
אחרים שמציצים בי.
מכבה את הזרם. סוגרת את התריסים. מחזירה את הזרם.
החלונות שרחוקים ממני נפתחים, ואין שום הגנה. אני ערומה בדירה.
דירת מקלחון.
אנשים, מסתכלים בעייני השתייה שלי, הם במלבושיהם ואני בעירומי,
מקפלים מטה וילון בצבע דם בבד של קטיפה. לכסות את הבושה
העירומה של ההיטהרות.
"למישהו אכפת לשמוע את המוזיקה שלי?" שואלת הרביעית. "מוזיקה
של בני 70".
את יכולה לשמוע - אני עירומה. בדירת מקלחון. מגרדת וילון מעל
החלון עם עוד 6 אנשים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.