שש וחצי. ערב, דימדומים.

הרבה אנשים באוטובוס, כמעט מלא. שני ספסלים מאחורי, איש אחד,
עייף, קצת כפוף מהחיים, קם, ועיניו נותנות מיצמוץ של מאמץ קל,
הוא אולי רוצה לרדת, וניגש לנהג, לשאול איפה בדיוק, כנראה.
בגלל התנועה של הרכב, המשימה של האיש לפעמים נעשית טיפה
מסובכת.

חמישה ספסלים לפני זוג צעיר. זוג צעיר מאוד. חרדים, לפי הלבוש
שלהם, והשפה. בישנוניים כאלה. הם לא שמים לב לכלום מסביב, כי
זה רק אוטובוס ומה כבר יש, ורק מרוכזים בלהפשיר את שרידי הקרח
שאולי עוד יש ביניהם ובינם לבין השיחה הקולחת של חייהם
המשותפים בעתיד כולו. לו יש כובע כזה, שמי צריך, אבל מה איכפת,
ונו טוב, שיהיה. ועוד מעט הוא ירים את הכובע, במחוה, וישלוף
שפן. וזה השפן ילך לצבא, והבחור ייכנס לחיים טובים ארוכים
ולשלום, ויחזור ללמוד בישיבה.

אחר כך אשתו הטרייה תיטול מידו בעדינות את הכובע, צילינדר
שחור, שמי צריך וכל זה, וגם היא תפשפש בו קצת ותוציא, יונה
לבנה צחורה שתפרח בטפיחות כנף ונוצות אל תקרת האוטובוס ותנחת
על כתפו של האיש העייף ועלה זית בפיה. אז יפתח הנהג את הדלת
והאיש ירד עם היונה שמסמלת את השלום שיבוא על עם ישראל בעזרת
ה' ועל כל העולם כולו. על כל אחד ואחת בעולם במהרה בימינו אמן.
ושיבנה בית המקדש.