בטרבלינקה היה לי קשה במיוחד
זה היה יום עצוב וגם מיוחד
התחננתי בפני עצמי שלא אתפרק
שאראה את האבן של קהילת
גרוצ'יסק מוזוביטץ.
כל המשלחת החזיקה ידים
ממש תחת כיפת השמים.
דמעות מעיני החלו לזלוג
וידי את יד חברי בחוזקה החלו ללחוץ
השיר ברקע עשה את הרגשותי
ליותר עצומות,
את פניהם של משפחתי ראיתי עצובות,
אלי הן זועקות.
וכל שיכולתי לעשות הוא לעמוד
מול האבן ולבכות.
ההרגשה הייתה של הלוויה
הבכי שבגרוני נחנק, נעצר
כל ידידי מרחמים עלי, ודי!
לא באתי לכאן בשביל רחמים
אלא בשביל טיפת הרגעים שסוף סוף
אנחנו להפרד יכולים
ולסגור את המעגל הזה
אחד ולתמיד!
