האיש הזה, הייתי רוצה שהוא יהיה מאוהב בי. זה בטח נשמע מופרך,
אפילו לי - למען האמת - אני לא מכירה אותו בכלל. אבל בכל זאת,
אני פשוט יודעת - הייתי רוצה שהוא יהיה מאוהב בי.
הוא תמיד מגיע בזמן שאני במשמרת. כבר כמה שבועות. אני לא יודעת
אם מישהו אחר שם לב לזה, אבל אני בהחלט שמתי. אנחנו שמות לב
לכאלו דברים, אלה אינם דברים מקריים, הו לא. יוחאי ודאי אפילו
לא הרגיש, אני מהרהרת לעצמי, בשעה שאני פוזלת לעברו. עושה עצמי
כאילו לא מרגישה כלל בנוכחותו, ורוקי נבלע בשעה שיוחאי קורע לו
את הכרטיס. "שורה חמש עשרה" אני שומעת את יוחאי אומר לו. אני
מחייכת לאיזו גברת זקנה שבאה עם ילד קטן, הנכד שלה ככל הנראה.
בשעה שאני לוקחת לזקנה את הכרטיס הוא חולף על פני. כבעבר,
עיניו מונחות על עיני, לשבריר, לא - פחות - של שניה, ואז חולף
ונבלע בתוך האולם.

אחרי סיום המשמרת, מעט אחרי השעה שתיים לפנות בוקר, אני הולכת
עם סמדר לשבת על קפה. סמדר מסיימת כבר כמעט שנה של עבודה בקופה
הראשית ובקרוב תעבור למחלקת מנויים. מאד מעריכים את העבודה שלה
בהנהלה של הסינמטק. מגיע לה, היא באמת משקיעה. אני סתם עובדת
בביקורת, על יד האולם. נוח לי, אני אוהבת לראות סרטים, אני לא
מחפשת קריירה. שלוש פעמים בשבוע ובמוצאי שבת. בדרך כלל המשמרות
שלי נופלות עם יוחאי, לפעמים גם עם רותם. קרה פעם פעמיים שיצא
לי להיות גם עם גיל, אבל זה היה ממש מזמן. הוא עבר בינתיים
לשני ורביעי. שמעתי שהוא נרשם לבר אילן, או משהו בסגנון, אז
בטח אין לו זמן כבר. לא יודעת.

המלצר מביא לסמדר ולי שני קפוצ'ינו קטנים בכוסות חרסינה. על
הכוס שלי ישנו הלוגו של בית הקפה. מעין ציור מופשט של כוס
שממנה עולה מעין אד שבצורתו כתוב שם בית הקפה. על הספל של סמדר
אין כלום. היא שמה לעצמה שני סוכר ומערבבת עם הכפית הקטנה. אני
בינתיים לא עושה דבר מלבד להתבונן. מנסה לעמוד על טיבו של הזוג
הזה שיושב על יד הדלת. נראים כאילו בפגישה ראשונה. זה מין משחק
מוזר שלי.
"נו, ראיתי אותו היום שוב. קנה כרטיס לסרט באולם שלך." סמדר
אומרת לי ולוגמת מהקפוצ'ינו שלה. אחר כך היא מניחה את הכוס על
השולחן ומחפשת סיגריות בתיק שלה.
"כן," אני עונה בהססנות. סמדר קצת חטטנית. אני מניחה שזה היה
נחשב בעיני אחרים לחברות טובה, אבל בעיני זו סתם חטטנות, לא
משנה איך יקראו לזה. אבל היא בסדר בעיני, לא מפריע לי לדבר.
"כן, הוא בא."
"אז דיברתם?" היא שואלת כשבפיה הסיגריה. השיער השחור הארוך שלה
מונח על כתפיה. היא בחורה יפה מאד סמדר, אני בטוחה שהרבה גברים
מתאהבים בה.
"לא." אני עונה. עדיין לא שמתי סוכר.
"אה." היא עונה, ומיד נושפת את העשן ומניחה את הגפרור במאפרה,
על יד מתקן שקיות הסוכר.
"את יודעת איך קוראים לו?" היא שואלת אחרי דקה נוספת.
"לא." אני אומרת, "אף פעם לא דיברנו. היום יוחאי קרע לו את
הכרטיס."
"אה." היא עונה, ממשיכה לעשן. עיניה מביטות בכל מיני אנשים
שנכנסים ויוצאים בדלת.
"את עובדת שוב ביום שבת?" היא שואלת. אני חושבת לעצמי שזו שאלה
מוזרה קצת.
"כן, כמו תמיד." אני עונה. סמדר מחייכת. אחר כך מורידה את
החיוך. אחר שותה עוד קצת מהקפוצ'ינו שלה. פתאום הפלאפון שלה
מצלצל. היא ממהרת לתחוב את הסיגריה בפה ומחפשת אותו בתיק. היא
שולפת את הפלאפון, מביטה בצג, מחייכת ועונה:
"הי אודי. מה נשמע מותק? לא, אני עוד יושבת כאן בבית קפה עם
שלומית. אני אסיים עוד מעט. מה? לא, עוד מעט. תחכה לי מותק?
מה? יופי. גם אני מותק. ביי, ביי."
ואז היא לוחצת על הכפתור, משתהה עוד שניה ומביטה בצג, ואז
מניחה את הפלאפון על השולחן. ולוקחת את הסיגריה שהניחה במאפרה
ומעשנת אותה.
"זה היה אודי." היא אומרת.
"כן," אני עונה, "הבנתי."

ביום חמישי הוא בא שוב. לבשתי שמלה שחורה ארוכה ואת החולצה
השחורה של הסינמטק. אספתי את השיער שלי בגומייה. הוא בא כמו
תמיד. כמה דקות לפני שהסרט התחיל. זה סרט שעדיין לא ראיתי. של
ג'וזפה טורנאטורה, 'סינמה פרדיסו'. הוא היה לבוש חולצה ארוכה
מכופתרת, כחולה, לא - תכלת - ומכנסיים ארוכים בהירים. הוא בטח
מתקרב לארבעים. אולי לא, אני לא כל כך טובה באומדני גיל. תיק
הצד החום הבלוי שלו היה מונח כמו תמיד על כתפו הימנית. בשיער
השחור שלו יש קווצת שיער לבנה. ממש בקדמת המצח. באמצע. הוא
נראה לי צייר.
הוא הבחין בי, עמד מאחורי שני נערים, וחייך חיוך. לא חייכתי
חזרה. התרכזתי בזוג מבוגרים שהגישו לי את הכרטיס. הבעל חבש
כובע. קרעתי להם את הכרטיסים וכיוונתי אותם לשורה שלהם. הם
ישבו מאחורה. האולם היה די מלא הפעם. זה סרט שעדיין לא ראיתי.
נראה לי שאראה אותו הפעם. התור שלו הגיע. יוחאי היה פנוי.
הייתי רוצה שהוא יהיה מאוהב בי. כן, אני כמעט בטוחה בזה. הוא
לא ניגש אל יוחאי. זה היה מוזר קצת, אבל שקוף, לפחות בעיני.
אני מקווה שאני לא טועה. אולי אני טועה. אני מקווה שאני לא
טועה. יוחאי ראה מישהי שהוא מכיר.
"דפנה." הוא קרא לה בחיוך וניגש אליה. שמחתי. האיש ניגש אלי.
הגיש לי את הכרטיס. קרעתי אותו. פחדתי להביט בעיניו. הבטתי רק
בכרטיס. אבל הצלחתי לראות את האצבעות שלו. מבוגרות, עבות.
שמעתי אותו אומר לי "תודה" בקול עמוק. לא עניתי לו. עברתי
למישהי שעמדה אחריו ודיברה בפלאפון שלה. אמרה לאיזו מישהי שהיא
תגיע אליה בסביבות חמש. הוא כבר נכנס פנימה. עדיין לא הרמתי את
העיניים. עוד יכלתי לראות את נעליו בזווית העין. עומד בתוך
האולם, על יד הכניסה. אחרי דקה או שתיים הנעליים זזו ונעלמו.
רק כעת הרמתי את העיניים. יוחאי סגר את האורות ועמד לסגור את
הדלת. האולם היה חשוך כמעט לגמרי. אנשים דיברו בינם לבין עצמם.
אני חושבת שהיו הרבה איטלקים באולם. יוחאי סגר את הוילונות.
האולם היה חשוך. המקרין עמד להקרין. זה מה שהוא עושה, המקרין,
הוא מקרין. יצא לי לחשוב על עוד מקצועות כאלה פעם, שעושים
בדיוק את איך שקוראים להם. לא חשוב עכשיו. אני מגששת את דרכי
אל הכיסאות. מחפשת מקום בירכתי האולם. מוצאת לי כסא פנוי בשורה
הלפני אחרונה. כיסא קיצוני, צמוד למעבר. אני מתרווחת. מורידה
את הסנדלים ומשעינה את הברכיים על הכסא שמולי. אני הסדרנית, אף
אחד לא יגיד לי להוריד אותם. הסרט מתחיל. הוא באיכות גרועה.
אני מריחה מימיני בושם גברי עמוק. הייתי אומרת, ישן, אבל אני
לא בטוחה שאפשר להגיד את זה על ריח. אני מתרווחת. מפחדת להביט
לימיני. חושבת פתאום שהוא יושב שם. כל כך מפחדת שאני מתחילה
להזיע. זה תמיד אצלי ככה. אני לא כל כך נשית, אני חושבת. אחרי
כמה דקות, אני בקושי מצליחה להתרכז בסרט, ריח הבושם עוד ממשיך
להציף אותי. אני מדמיינת כיצד הוא יושב לצידי. הוא יודע שזו
אני. הוא יודע שאני יודעת שזה הוא. הוא מחייך לעצמו. הוא לא
צריך לעשות הרבה בכדי לכבוש אותי. אני כבר ככה רוצה שהוא יהיה
מאוהב בי. הוא יניח עלי את ידו, או שיגיד לי דבר מה יפה
באיטלקית. לא, הוא ילחש לי אותו. משהו יפה זה יהיה. משהו רך
כזה. והעור שלי יצטמרר כולו. בעצם, הוא כבר הצטמרר. אני לא
יכולה יותר. אני חייבת להביט.

אחרי הסרט, יוחאי מסיע אותי הביתה. בדרך לאוטו שלו, לא יודעת
למה, אולי בגלל האכזבה הגדולה, אני מחליטה לספר לו את כל
הסיפור. משונה, לפעמים אני מספרת דברים נורא אישיים לאנשים
נורא זרים. לא יודעת למה. אולי זה לא מוזר, בעצם. אז אני מספרת
לו, ומספרת ומספרת. הולכים על הכביש על יד תיכון "עירוני א'".
לילה. אין מכוניות. יוחאי משמיע קולות פריכים כשהוא דורך על
עלים יבשים שנשרו מהעצים. אני בפרץ של התוודות. מספרת לו על
השבועות האחרונים. על האיש הזה, שהייתי רוצה שיהיה מאוהב בי.
עושה רושם שהוא מקשיב. נדמה לי שהוא בכלל לא שם לב לכל זה. אני
כמעט בטוחה. אבל אנחנו שמות לב לדברים כאלה. אולי זה סתם לא
מעניין אותו, לכו תדעו.
כל הנסיעה יוחאי לא אומר כלום. גם אני שותקת. הוא נעול על
התחנה שלו ברדיו וזה לא מפריע לי. הבניין שלי נמצא בדרך לבית
שלו, אז הוא לא צריך לעשות סיבוב.
אחרי רבע שעה הוא עוצר לי ליד מדרגות הכניסה. אני משחררת את
חגורת הבטיחות. אני פותחת את הדלת.
"לילה טוב." אני אומרת לו.
"כן," הוא עונה, לא מביט בי, מביט בשמשה.
אני יוצאת וסוגרת אחרי את הדלת. משחררת את הגומייה מהשיער שלי.
נותנת לו להתפזר על גבי. מניחה את הגומייה בתיק שלי ומתחילה
לטפס במדרגות. מישהו השאיר את האור דולק בכניסה. פתאום אני
שומעת אותו צועק מאחורי:
"שלומית!"
אני מסתובבת. הוא פתח את החלון. הוא מתכופף לעבר החלון. אני
יכולה לראות את הראש שלו. הוא מנמיך את עוצמת הרדיו.
"זה היה סיפור יפה." הוא צועק לי, "אני מקווה שילך לך." והוא
מחייך.
אני מחייכת חזרה. "תודה." אני אומרת.
"מה?" הוא צועק, ומנמיך עוד את הרדיו, "מה?"
"תודה!" אני מרימה קצת את הקול.
הוא מחייך לי בחזרה ומסמן לי משהו עם היד. אחר כך סוגר את
החלון.
אני מסתובבת בחזרה וממשיכה לעלות במדרגות. מתוך הרגל אני בודקת
לראות אם יש דואר בתיבה. אין כלום. אני מכניסה את המפתח לחור
המנעול ומסובבת. פותחת את הדלת. אני שומעת את יוחאי מאחורי
נוסע לו.

בשבת בערב, אחרי שהעברתי עוד יום, אני מתכוננת לצאת למשמרת.
כבר חמש אחרי צהרים. אני צריכה להיות שם לפני שבע. אני מסרקת
את השיער הרטוב. מתבוננת בעצמי במראה. מתבוננת במגבת התכולה
שכרוכה סביב חזי. הצוואר שלי מבהיק מן המים. אני מסרקת את
השיער. הייתי רוצה שהאיש הזה יהיה מאוהב בי. הוא יכול להיות
מאוהב בי. אני חושבת. אני מביטה בעצמי. חושבת קצת על האיש שלי.
על מי אני עובדת, חשבתי עליו כל היום. הצוואר שלי לבן. הכתפיים
שלי קצת מלאות. רכות. נוגעת בעור שלי. הוא רך. אני צריכה
להוריד קצת במשקל, לא הרבה. באמת שלא, אני לא שמנה, אבל קצת,
זה לא יזיק. מותחת את הצוואר מעלה. מביטה בו בזווית העין.
נקודת חן אחת בצד ימין. אני נוגעת בה. היא בולטת. אני מבחינה
באיזו פצעון על הסנטר. מתקרבת למראה לבחון אותו. עיני נתקלות
בעיני.
בשש בדיוק, סליחה - אחרי ששמעתי את החדשות - אני לוקחת לי תפוח
מהמקרר. אחר כך אני לוקחת את התיק מהכיסא, ומוציאה מתוכו את
הגומייה. אני שמה אותו בפה ואוספת את השיער בשתי ידיי. אני
תופסת את השיער ביד אחת וביד השניה מוציאה את הגומייה מהפה
וכורכת פעמיים מסביב לכדור השיער. אחר כך אני מסובבת את המפתח
במנעול ופותחת את הדלת. מדליקה אור בחדר המדרגות, ויוצאת
מהדירה.
בחוץ נעים. קשה להאמין שיולי. באמת נעים. אני הולכת לאיטי.
אחרי דקה או שתיים הפלאפון שלי מצלצל בתוך התיק. אני מוציאה
אותו ומביטה בצג. זו דנה. אני עונה.
"אהלן."
"שלומית! שלומית! את חייבת לבוא מהר, שלומית!"
דנה נשמעת מבוהלת. כמעט היסטרית, הייתי אומרת. אני נבהלת קצת.
אף פעם לא שמעתי אותה ככה, היא רגועה, בדרך כלל. אם כבר, אז
אני זו ההיסטרית.
"מה קרה?" אני שואלת במהירות, "דנה, מה קרה?"
דנה מתחילה לבכות לי מהעבר השני של הקו. אני שומעת איזה קול
עמום אומר משהו. נשמע כמו מערכת כריזה. אני עוצרת במקום.
"דנה! דנה מה קרה?" אני אומרת שוב.
היא מפסיקה לבכות קצת, מושכת באפה ואומרת:
"זה... זה מיקי, שלומית... הייתה לו..." והיא מתחילה להתייפח
שוב.
"דנה!" אני מרימה קצת את הקול, "דנה, איפה את? מה קרה למיקי?
דנה!"
"הוא..." היא ממש בוכה, אני בקושי מצליחה להבין, "הוא נסע על
האופנוע... ו... הייתה לו תאונה... איזה אידיוט עלה עליו...
אנחנו באיכילוב, שלומית... אני לא יודעת מה לעשות... הוא ...
הוא הולך... שלומית..."
וזהו, היא כבר בוכה לגמרי. "דנה, אל תזוזי! אני מיד באה!"
וזהו. אני סוגרת. מסתובבת ומתחילה ללכת במהירות לכיוון השני,
לכיוון כיכר המדינה. בדרך אני מתקשרת לסמדר, מתנצלת ומסבירה לו
שאני לא אוכל להגיע. סמדר בסדר, היא לא צועקת או כלום. אומרת
לי שהיא תמצא לי מישהו שיהיה במקומי עם יוחאי. היא תנסה את
רותם. זה בסדר, היא אומרת לי, זה בסדר גמור. היא תבטל לי גם את
המשמרת של יום ראשון. זה בסדר. העיקר שההוא, איך קראת לו,
שיהיה בסדר, זה הכל. זה הכל. תתקשרי אלי אחר כך, מותק, בסדר?
זה הכל.

הייתי באיכילוב עם דנה כל הלילה. כשאני הגעתי בדיוק העבירו את
מיקי לטיפול נמרץ. הוא נראה זוועה. הצינור שהיה דחוף לו בתוך
האף, והעיניים העצומות שלו, מכוסות השריטות, זה היה החלק הכי
רגוע. אני לא אוהבת לראות דברים כאלה. זה מזכיר לי את סבא שלי.
אולי יש לי טראומה.
ישבתי עם דנה במסדרון בערך בשעה שלוש ומשהו. הבאתי לה קפה
מהמכונה. קפה מספר שבע, אני חושבת, ואני לא מגזימה. היא הייתה
על סף התמוטטות כללית. ממש ככה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה, אף
פעם לא. כל הפנים שלה היו נפוחים לגמרי, והעיניים כבר היו
לגמרי שחורות. מיקי היה בדרך אליה. הם היו צריכים לצאת לחגוג
שנתיים וחצי. עכשיו היא מאשימה את עצמה. מסכנה, באמת מסכנה.
רועדת לגמרי. מתוך בכי סיפרה לי כל מיני דברים שלא רציתי לדעת.
ממש ככה. תאמינו לי, גם אתם לא רוצים. מיקי היה עדיין מחוסר
הכרה לגמרי, והיא התחילה להשתגע. המצפון שלה עבד שעות נוספות,
ואולי, בעצם, זה היה הקפה. סיפרה לי על איזה מישהו, שאז
כשהייתה עם החבר'ה מהעבודה שלה בסמינר באילת - ברויאל גרדן,
לפני חודשיים - שפגשה כשהם יצאו כולם איזה ערב למין בר על
החוף. אבל עזבו, אתם לא רוצים לשמוע מעבר לזה, תאמינו לי.
שנתיים וחצי. נו, קשה להאמין.
בחמש אני הלכתי. דנה נרדמה על הכיסא על יד מיקי, ולי לא היה מה
לחפש שם יותר. הלכתי לי.

קפצתי לבקר שוב בראשון בערב, ובשלישי, לפני המשמרת, לקחתי את
דנה והלכנו לשבת בבית קפה. היא הספיקה להרגע קצת. מיקי היה
עדיין חסר הכרה, אבל הרופאים שלו אמרו שהוא חזק ושהגוף שלו
יתגבר על הטראומה. זה רק זעזוע מוח קשה במיוחד, הם אמרו לה,
והיא אמרה לי. כאילו בודקת אם אני מאמינה לזה, בשביל להחליט אם
גם היא צריכה להאמין בעצמה. ישבנו בבית קפה.
"מה איתך?" היא פתאום שאלה אותי, ככה מתוך כלום.
"סתם," עניתי, "המשמרת שלי מתחילה עוד מעט. זהו, סתם."
"מתי כבר תצאי משם?" אמרה לי, מנגבת את האף בנייר טואלט, "אה?
מה את מרוויחה שם? גרושים. מה יש לך לחפש שם אני לא מבינה."
"סתם," עניתי, "סתם."

אחר כך נפרדתי ממנה וחציתי את הרחבה הגדולה שמלפני הסינמטק,
המלאה ביונים. עצרתי לשניה אצל סמדר לראות מה נשמע והכל. הכל
היה בסדר, איזו הפתעה. אחר כך הלכתי לשירותים והחלפתי בגדים.
פשטתי את הגופייה שלי ולבשתי את החולצה השחורה של הסינמטק.
דחפתי אותה לתיק ויצאתי מן התא. עצרתי מול הראי הגדול ושטפתי
פנים. אחר כך הסתכלתי על עצמי קצת. מסכן מיקי, חשבתי לעצמי
בשקט, מסכן. המשכתי להסתכל בעצמי. בידיים. הייתי רוצה שהוא
יהיה מאוהב בי, חשבתי שוב. שייעשה לי, שירצה בי. שיראה לי
וייקח אותי ויוכיח לי שאפשר. שפשוט יחבק אותי. חייכתי לעצמי.
חייכתי, לעצמי. היום יום שלישי, חשבתי, היום יום שלישי. ויצאתי
משם.
עליתי למעלה. נכנסתי לחדר המקרין לפגוש את יוחאי. הוא ישב שם
עם שלמה, המקרין, ושלמה הראה לו משהו במכונות. סימנתי לו עם
היד שהגעתי והוא ראה אותי, חייך, סימן לי 'עוד שניה' עם היד,
וחזר להביט במכונות. שלמה היה בגבו אלי. לא ראה אותי. לא משנה
כל כך, אני לא אוהבת אותו במיוחד. הוא זקן ונורא מריר ממשהו,
עד היום לא הצלחתי להבין בדיוק ממה. הלכתי לדלת הכניסה לאולם.
שמתי את התיק שלי בתוך ארון השריפה וסגרתי אותו. פתחתי את דלת
האולם. היה ריק לגמרי. אני אוהבת את האולם הזה. ישן, גדול,
אדום. הכיסאות אדומים, שטיחי הלבד אדומים, הבדים שמכסים את
המסך אדומים. הכל אדום. נשארתי ככה לעמוד כמה דקות בפתח האולם
והבטתי בו. ריק לגמרי. שקט מאד.

פתאום קפצתי. מישהו הגיח מאחורי והניח יד על כתפי. הסתובבתי
בבהלה. כנראה הייתי מרוכזת מאד. זה היה יוחאי. הביט בי וצחק,
"מה הפאניקה?" שאל.
"סתם," חייכתי ומשכתי בכתפי, "מה נשמע?" שאלתי. שאלה סתמית.
"מצויין." הוא ענה לי בחיוך גדול.
"איך החבר הזה שלך?" שאל.
"מיקי?" הוא לא חבר שלי, הוא חבר של דנה. היא חברה טובה שלי.
הוא יהיה בסדר. האמת," אני אומרת, "אני לא יודעת אם הוא יהיה
בסדר. אין לי מושג. אני בכלל לא יודעת אם משהו יהיה בסדר אי
פעם."
יוחאי כנראה נבהל מהתגובה שלי. אני לא יודעת מאיפה אני מוציאה
את השטויות האלה.
הוא הוציא קופסת 'אל אם לייטס' מהכיס שלו. שם אחת בפה ואמר
לי:
"שומעת, הקיצר ביום שבת, כשלא באת," הוא שם את הקופסה בחזרה
בכיס וחיפש משהו בכיס, "אז בא האיש הזה שלך."
הוא המשיך לחפש את המשהו הזה בכיס שלו. אני קיללתי אותו עמוק
בתוך הלב וקיוויתי רק שימשיך כבר.
"כן?" אני דחקתי בו כשראיתי שהוא מתרכז מדי בלחפש את הדבר הזה
שלו.
"הקיצר," הוא אמר, מוציא את הסיגריה מהפה, "אני בטוח שהיה לי
מצית כאן איפשהו. בכל מקרה, אז הוא בא, כמו תמיד. אבל תשמעי
איזה קטע - הוא בא, הסתכל עלי ועל רותם. אני קלטתי אותו ככה,
אחרי מה שסיפרת לי, את יודעת," ועצר בשביל לחייך אלי.
אני לא חייכתי חזרה, "כן..."
"אז הוא נעמד ככה, בערך כאן," והוא הצביע על נקודה ליד המדרגות
שמובילות לגג, אלה שתמיד חסומות, "נעמד, ומסתכל עלי ועל רותם.
אני מסתכל עליו, קולט את העיניים שלו, אבל הוא ממשיך להסתכל.
באים אנשים והכל, אני מסתכל בשעון, צריך כבר לכבות את האור,
וההוא עדיין ממשיך לעמוד. אני לא עושה כלום, ואז רותם קולט
אותו גם כן, עומד שם. הוא אומר לו משהו בסגנון של 'אדוני אתה
נכנס לסרט?' וההוא, אני רואה שהוא לא יודע מה לענות לו. אז
רותם מסתכל עלי, אני מושך בכתפיים, ואז רותם סוגר את הוילון,
שואל אותי אם אני נכנס, ונכנס בעצמו לאולם."
עמדתי. הבטתי ביוחאי. עומד עם הסיגריה ביד שלו, מסתכל עלי.
"ו---? מה קרה אז?" שאלתי.
"כלום." הוא ענה, "אחרי דקה הוא זרק את הכרטיס שלו לפח והלך
ואני נכנסתי לסרט. זהו. זה הכל."
הסתכלתי בשעון שלי. כבר עשרה לשבע. איזה זוג הגיע מהמדרגות
וניגש ליוחאי. הגבר שאל את האישה אם הכרטיסים אצלה, והיא חיפשה
בתיק. 'רוצחים מלידה' עמד להתחיל. יוחאי שאל את הגבר אם יש לו
מצית, אבל הגבר אמר שאין לו ושהוא לא מעשן. יוחאי משך בכתפיו
אמר 'טוב, תודה', לקח את הכרטיסים מהאישה והזוג נכנס לאולם.