את מנשירה בי סתיו עכשיו
נושל עירום מענפייך
מוטח לכבידה הטבעית של בשלות
בעוצמת חבטה הטמונה בחולשתי מול הרוח
כשתלוי לי ובי לי
כשלצמירמור הציפורן אכפת
כשנודעתי, בכך שהנני אנך
כואב מעונג ומושלם
מאונך אל שמיים חולפים של עונה.

עדיין עכשיו
עדיין כל סתיו שנושר ומקלל בעצים
פוגע עלה בכלבלב זהוב המכשכש בחיוך
מנסה לתמלל הגבהה של מבט נמוך רגליים
של מתיקות ראשונה בחיים שממיסה כל דבר
כמו אהבה טוטאלית
כמו העלה שכישכש בגבעולו טרם נשטף בתעלת הרחוב
והכלבלב
הוא מביט
פעם בי
פעם בך
פעם בעלה
מבין משהו...


הייתי סתיו אלדד
http://www.stage.co.il/Stories/20532