האם הייתה? לא, לא ממש בטוח.
ראיתיה רגע ואז נעלמה, כמו שכתב קוקטו, חיפשתיה ביריד...
אולי מעולם לא התעוררתי משנתי.
לא אז, לא ממנה, ואולי פשוט אתחיל לספר במסודר פן יברחו
הקוראים.

היה זה בוקר יפה של יוני, אחד מאותם אחרונים שיש בהם קצת
חמימות, קצת רוחניות מאובכת של קדמסתיו והרבה יותר מדי מדי
אור. שלומי כלומר אני קם ממיטתו בגלל השמש שצלבה אותו מהתריסים
המצולבים, ומתוך גהינום של סיוטים שפקדו אותו מדי לילה בחודשים
האחרונים, נשאב לתוך סיוט שבעירות. הוא יצא כושל לחצר, להביא
מים טהורים מתוך שקערורית מי תהום שנקוותה לה שם, וממנה תמיד
היה שותה. בתוך המים, מתערפלת מתנועת הגלים הזעירים, שכבה לה
גבישת זהב קסומה. אך כששלח ידו אליה לקחת אותה,  לא מצא שם
כלום.
הזהב נראה לעין כל הזמן, אבל ידו לא הצליחה לגעת בו בשום אופן,
משל היה הירח בתוך הדלי.
הוא הביט למעלה, השמש צחקה עליו: "זו לא אני".
הוא היה צמא, לכן רכן לעבר השלולית הקטנה וחפן מים בידיו ושתה.
כשלרגע הסיר את עיניו מן הגבישה, וחיטט בידיו בתוך המים בלי
להביט, הצליח לפתע לתפוס בו. ידו אמרה לו שהוא אוחז גבישת זהב.
אבל כשהביט, רק אבן אפורה הייתה שם.
הוא מיהר להחזירה לתוך המים ושם עמדה, זהובה ונוצצת, כקודם.
אשליה.
היה כועס, ועדיין הלום שינה, אבל לא יכול היה להסיר את עיניו
מן הקסם. שלח יד כתינוק שוב, ולא מצא כלום. עצם עינייו וחיפש,
והרגיש בה. הוציא אותה והביט.
אבן אפורה.
ולא סתם אפורה. כל אפרוריות החיים, כל אכזבה, כל כישלון, כל
דחיה ושלילה שחווה אי פעם גלומים היו בתוך האפור אפור הזה.
התחיל לבכות. דמעות אמיתיות, כמו שלא היו לו מאז הילדות, נטפו
מתוך פניו אל האבן, מבזיקים אותה ושוקעים באפרוריותה.
הניח אותה במים וניסה לחזור לביתו. התכונן ללכת לעבודה. הייתה
לו עבודה.
בעיר, מרחק כמה קילומטר משם, במשרד מפוייח, שלא היה בו אפילו
חלון אחד.
עבודה אפורה. היה חותם על ניירות, סורק מסמכים, מקליד, עבודת
מזכיר המתאימה לאישה.
והייתה לו תמונה של השמיים במשרד. תמונה אירונית, אפשר להגיד.
שמיים היו בה, ושמש עליזה, ושדות שסוסי פרא נמצאים בהם בעיצומה
של ריצה וקפיצה אלימה, עולצת, חיה.
היה מפסיק לפעמים את עבודתו ובוהה בה, מנסה להתממש בתוכה בכל
כוחו. היה עוזב ברצון את הכל, ומתחיל הכל מחדש שם ליד הסוסים
הפראיים. אפילו לא היה מנסה לרכוב עליהם, רק להסתכל בהם רצה.
ואולי, אם יש מקום נחמד לישון בהמשך מעבר לשדות המשתרעים עד
לאופק, יכול היה ללכת לשם, לגור שם מול הנוף המופלא, לעבוד
בחווה, לחזור כל ערב לחדרו השכור במלון הדרכים ולישון כמו
תינוק.
אבל היום, יום יפה מדי של יוני, לא עניינה אותו התמונה. הוא
המשיך לבהות כרגיל, אבל מחשבותיו נסבו כולן סביב אותה פיסת זהב
שמצא.
היה בה משהו דומה לתמונה. אשלייה אירונית בתוך כל האפרוריות
שמילאה את ימיו, והסיוטים שהשחירו את לילותיו.
אי אפשר היה להתממש בתוך התמונה, כמו שאי אפשר היה לפיסת הזהב
להתממש בתוך עולמו הוא.
ומי ירצה? שאל את עצמו. מי ירצה בכלל להתממש בעולמי, כמו שאני
רוצה להתממש בתוך עולם אחר?
לא יכול להיות גרוע מעולמי.
אבל המחשבה לא עזבה אותו. אותה פיסת זהב אולי רצתה לבוא אליו,
ונכשלה.
אולי מיקום מקביל.
בלילה היה לו סיוט חדש ואיום.
הוא היה ליד קיר דק, כמו נייר, מאחורי הקיר - אור, וקולות
חרישיים מתלחשים שם. ידע שהם מדברים עליו.
ניסה להצמיד את אוזנו לקיר הנייר ונכווה וצעק מכאב.
הוא התעורר, אור מוזר מילא את החדר. על הכרית שלו הייתה מונחת
גבישת הזהב, קיימת, יפה, ולוהטת. הוא ניסה לגעת בה וצרח שוב.
כל כך חמה היא הייתה. אי אפשר היה לגעת בה. שוב.
הוא התיישב, מתוסכל. קודם במים התמסמסה בין ידיו ועכשיו כשהיא
כאן, שוב אינו יכול להחזיק בה, כי היא חמה כל כך, שהכאב גדול
מנשוא.
מה יש לאנשים מלגעת בחפצים נוצצים? תמיד רוצים לגעת, לגעת.
לראות לא מספיק. יהלום, מושך לגעת בו פנינה, אי אפשר שלא, כל
אבן חן, כל מתכת יקרה, ואפילו הפשוטות, אבנים, צדפים, ברזל,
אנחנו שולחים יד ונוגעים. כתינוקות.
שלושה ימים שכבה הגבישה על מיטתו והוא הלך לעבודה וחזר, חשב
עליה ובהה וחזר וניסה וצווח. החום לא ירד. גם לא במעלה.
יום אחד אסף גבישי קרח רבים. ושם את הזהב בתוכם. הזהב הועם,
רעד, בהק והכחיל - וכבה! מבוהל, מיהר להניח את הגבישה על
הכרית, והכרית, רטובה מהקרח שנמס החזירה מעט מהחום של קודם
לחומר המוזר. תוך מספר שניות חזר הלהט לגבישה, והיא המשיכה
לבעור באור אכזרי, מאיים, אבל היה רגע, לפני כן, בו נגע באור
והאור נשאר חי בידו, ליטף את ידו, מאולף.
הוא חייך לעצמו וחייך שוב. נרגש. נרדם בלי פחד וישן כמעט ללא
סיוטים.
למחרת, בעבודה, מצא עצמו שוב בוהה בתמונה, אחרי ימים רבים שלא
העיף בה מבט.
היא השתנתה. כמובן. חשוכה הייתה. כאילו ירד הערב שם. הסוסים
רעדו. השדות נראו מאיימים ואפלים בהעדר אור שמש... ואז רק הבין
מה חסר.
השמש, השמש נעלמה מן התמונה.
בימים הבאים היה מתחלחל למראה התמונה הקרה העצובה, ממראה
הסוסים הרזים המפוחדים שגיששו אחרי פיסות עשב בשפתיים דקות
וחוורות.
אחרי שבוע חזר לביתו עם ערב, ופנה ישר לעבר המיטה. גבישת הזהב
נרעדה כשקרב אליה ונשפה באיום, אבל הוא ידע מה לעשות כדי שלא
תוכל להתנגד. בשקית מלאה קרח נשא אותה אל המשרד הנעול.
בדרך טיפטף הקרח הנמס על מושב המכונית, ולשונות להט זועמות
הבליחו מהגבישה שלו.  
בידיו נשא אותה, והיא מתחממת והולכת ומכאיבה יותר ויותר, לתוך
המשרד שבבניין האפור.
לא היה צורך להדליק את האור. הגבישה הפיצה אור חזק דיו, והאירה
את המקלדת המאובקת, את המסך הצבוע באפור העכור של מחשב כבוי,
את הכיסא המסתובב החורק שלו, ואת השולחן הצר והישן, שעמד מכוון
אל התמונה להקל על הצפיה בה.
הוא אזר את שארית כוח הסבל שלו והרים את ידו האוחזת בגבישה
לכיוון התמונה. במקום בו עמדה פעם השמש היה כתם שחור, שתאם
בדיוק את צורתה. הוא הצמיד אותה, מתנגדת ונאבקת, כווה אותו
ומכאיבה לו כמו חתול שמקרבים אל האמבט, אך הוא לא שעה למרד.
הצמיד אותה למקומה ולא עזב עד שריח בשר חרוך התפשט בכל המשרד.

הוא איבד את הכרתו.

בחדר שלי במלון יש תמונה, של איש חיוור יושב במשרד אפל ומקליד.
לפעמים אני מסתכל בה, לפעמים במין געגועים מוזרים לרגע, אבל
לרוב, אני מעדיף להסתכל החוצה, אל האופק הירוק, אל הסוסים
הפראיים המשחקים כל היום באלימות ועליצות שכזאת.  מי יכול
לרצות להיכנס לעולם כזה, מה יש לחפש שם בכלל?  
לפעמים, בחלומות שלי, מישהי עונה לי. חיפשתי אותך הלא... והנה
אתה כאן, איתי...
וכאב מוזר מתפשט באצבעותי, אבל בבוקר אני אף פעם לא זוכר את
פניה.