New Stage - Go To Main Page

נועה אור
/
כתום

היא שנאה חתולים, והוא ידע את זה...
היא עמדה בדירה שלו, צמודה אל הקיר והביטה בחתול הג'ינג'י מלקק
את עצמו ומביט בה בזלזול. המבט שלו עצבן אותה, איך הוא מעז
להביט בה ככה? הרי היא הייתה פה הרבה לפניו!
נצמדה יותר ויותר לקיר וחשה נבגדת. כאשר עידו חזר לחדר היא
תקעה בו מבט שטני.
"מה קרה עכשיו? למה את כועסת"?
"איך יכולת להביא חתול??? אתה יודע שאני מתעבת חתולים, הם
עושים לי אלרגיה".
"נו, אז מה רצית? שאני אשאיר את החתול בגשם בחוץ? ובכלל, תמיד
רציתי איזה חיית מחמד".
הוא הביט בה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה- "מה קרה לך
נתי? את מתנהגת כמו ילדה שקיבלה אחות קטנה ולקחו ממנה את כל
תשומת הלב. בסך-הכל זה חתול בוגר, הוא לא יהווה מטרד גדול. ואת
לא חייבת להתקרב אליו".
"כן", היא צווחה בקול שלא התאים לה, אבל אמרתי לך- אני
אלרגית!"
"מה לעשות"? הוא משך בכתפיו, "אולי כדאי שלא תשני פה הלילה".
היא אספה את חפציה בזעם ופלטה נהמת כעס קטנה לפני שטרקה אחריה
את הדלת.
למחרת היא קיבלה מעידו שיחת טלפון היסטרית- "נתי, חמודה שלי,
קרה משהו בעבודה ואני חייב לעוף לשם, אני חושב שהחתול לא מרגיש
כל-כך טוב, בבקשה תבואי, רק לראות אם הוא אוכל ולהתקשר אלי אם
קורה משהו".
"עידו- אם נדמה לך ש..."
"נו נתי", הקול שלו נשמע עצבני, "כמה פעמים אני השגחתי על
האחיינים המעצבנים שלך כשהיית חולה? מה בסך-הכול אני מבקש ממך?
להסתכל על חתול ולראות אם הוא אוכל, את יכולה מצידי גם לשבת
בצד השני של הבית אם את רוצה, רק תבדקי אותו כל כמה זמן,
בחייך, זה רק לשעה, שעה וחצי גג!
ואח"כ אם תרצי אני אשכור לנו סרט של מג ראיין ונראה אותו אצלך,
בלי חתולים", הקול שלו חזר להיות מתחנחן, "נו מתוקה? מה את
אומרת? תעשי לי את הטובה הקטנה הזאת"?
היא נאנחה וידעה שהיא חייבת להסכים, כעבור רבע שעה התייצבה
אצלו בבית זעופה, הוא שלח לה נשיקת חובה קטנה וליטף את החתול
באהבה.
היא נשארה עם החתול לבד, היא הביטה בו והוא בה...
החתול החל ללקק את עצמו בשביעות רצון מה שעיצבן אותה עוד
יותר.
היא התיישבה על הספה והתחילה לצפות ב"מלרוז פלייס".
אחרי חצי שעה היא הרימה את המבט שלה וראתה את החתול שוכב על
הרצפה ומילל חלושות.
היא הביטה בו בבהלה והחלה לרוץ אל הטלפון, לפתע היא נעצרה...
הביטה שוב בחתול ופתאום ראתה בעיניו את המבט שתמיד היה אצל
אחיה הקטן כאשר הוא הציק לה וידע שהיא לא יכולה לספר לאמא,
שאף-פעם לא האמינה בה...
היא הביטה בחתול וידעה שהפעם זה לא יקרה, הפעם יאמינו לה...
היא חזרה והתיישבה באדישות על הספה והחלה לצפות בתוכנית של
דודו טופז.
כאשר היא צחקה מאחד הקטעים שם, היא יכלה לחוש את מבטו הנדהם של
החתול נעוץ בגבה.
לאחר שהיללות פסקו לחלוטין היא ניגשה אל הטלפון בעצלתיים
וחייגה את המספר של משרד עורכי הדין בו עידו נמצא- "את מר
גולדשטיין בבקשה", היא אמרה לשפופרת באיטיות, "ותגיד שזה
דחוף".
בזמן שהקשיבה למוסיקת ההמתנה היא תכננה את הנסיעה הקרובה שלהם
לאילת, הביטה בחתול ונזכרה שכבר מזמן רצתה מעיל כתום, אולי
עכשיו היא תקנה אחד, חמוד כזה, ג'ינג'י.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/7/01 19:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה