המשיכו לקבלני כמובן מאליו.
בבקשה.
תנו מבט קודר ומרפרף בפיסת האוויר השקופה הזאת.
קדימה, הסתכלו בזווית העין, בלי להתבונן ישירות חס וחלילה.
התרחקו, אפילו אם חשבתם לעבור ליד. אל תעשו את זה.
חבל, חבל שתתקרבו.
הרי גם אם תשלחו יד מזויפת אתם יודעים מה יקרה.
האצבע תתרחק מכם ותגיע אלי, תצביע עלי, ותעצור מילימטר לפני.
וכך גם האצבע השנייה, והשלישית, וכל היד.
ולמה שתנסו לשבור. חבל על המאמץ.
הסיטו מבטכם, החליקו ידכם, והמשיכו הלאה הלאה אל תכליתכם.
מי אני שאפריע.
תיקעו בהייה בלתי מובנת, שכמובן ניצתה במקרה.
ואם אמרתי, או אפילו היה נדמה שהוצאתי הגה, תקבילו אפכם לשלי.
כלא היה ולא נברא.

המשיכו, בבקשה.
גירמו לי להרגיש את הכאב. את התסכול. את הפחד.
לבד.
כשביני לבין העולם חוצץ בלתי נראה.

כשאני היחידה שמחוצה לו.
חומה שבינינו.
חומה חזקה שאף אחד לא ניסה לפרוץ.

הרי מה כבר יש כאן.

ריק.

שם בפנים, הכול מלא ומלא ומלא, שכבר קשה לראות מכאן, בחוץ.
הייתי רוצה להיכנס פנימה.
נו טוב, אמשיך לחלום על אחרית הימים.
כשאולי מישהו בטעות יתבונן בי,
וימתח את השפתיים.
כפי שהאנשים מעבר לחוצץ עושים מדי פעם, כשהמשאלות שלהם
מתגשמות.