[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא לא נשמע לה טוב.
זה לא שהשרות בשטחים עשה לו טוב. כמעט תמיד כשדיבר איתה הוא
היה עייף או עצוב אבל איכשהו עד היום הוא לא נשמע ככה. אולי זה
השינוי שהרגישה. הוא נשמע... בריא? נורמלי? ובשיחת הטלפון
האחרונה הוא נשמע פתאום חלש. חלש בצורה מדאיגה. חלש כאילו לא
אכפת לו יותר ל ה י ש מ ע חלש.
ומחר יש מבחן חוזר במתמטיקה, אחד לפני המגן. והיא צריכה את
הציון הזה כי אין לה מזל במגינים.
אבל הוא נשמע כל כך - כשניתקה את השיחה הסלולארית הלב שלה נפל
פתאום, בהלה כזאת לא מוסברת. צורך לא ברור לראות אותו. היום
עכשיו מהר.
לא היה פה על מה לחשוב. היא הרי תראה אותו בטוח בסוף השבוע,
כשהוא יוצא לחופשה. אבל משהו בה לא נתן לה מנוח. משהו בה אמר
לה שהיא לא תראה אותו יותר. מה שהמשהו בה אמר לה והיא לא רצתה
להקשיב היה שהוא ימות היום, אולי מחר.

היא ניסתה לאכול משהו ולהמשיך להתכונן למבחן. אבל עשר דקות של
בהיה במסך המחשב כשהמספרים קופצים לה מול העיניים והמורה
הפרטית שלה מהאינטרנט שולחת לה סימני שאלה וסימני קריאה אחד
אחרי השני הביאו אותה לוותר. אני חייבת לעוף, כתבה במהירות.
ההורים לא היו בבית, הלכו לקונצרט, הם מנויים וגם לה עשו מנוי,
מיותר לציין שהיא בחיים לא טרחה לנצל אותו. כל העניין עייף
והביך אותה. אין לי אפילו למי לספר על זה אתה לא מבין? אמרה
לאבא שלה שניסה ללחוץ עליה לבוא לפחות פעם אחת. תנסי מה יש לך
להפסיד? לחץ. ואם תהני, זה יהיה אסון כל כך גדול? וויכוח אבוד.
אימא שלה חכמה יותר. אפילו לא ניסתה. המנוי של נועה היה רעיון
של אבא.
כך שכל פעם הם לקחו חבר או חברה אחרים איתם, וזה הסתדר דווקא
בסדר. בכל מקרה הם לא יחזרו עד שתיים בלילה לפחות עם הקפה
והעוגה והשיחה המיגעת על המבצעים וכל זה, שתמיד הפכה לוויכוח
שהמשיך בבית.

היא ארזה תיק. עם חולצה ארוכה ומשקפי שמש. תחתונים ואת הארנק
שלה עם הגלולות והכל. השעה הייתה שמונה בערב. היא הייתה ברמת
גן ועמדה לצאת לדרך. לעזה.
היא אפילו לא ידעה איפה, בעזה.
ברצועה איפה שהוא.
היא לקחה את כל הכסף מהמגירה בחדר של ההורים. היו שם איזה
מאתיים שקל. השאירה להורים פתק שהיא ישנה אצל חברה.
התרגשות אחזה בה, כשיצאה מהבית.
---
יאיר ישב על המיטה שלו, וקרא עיתון. הוא תיאר לעצמו שתכף
יקפיצו אותם אבל החליט להיות הכי רגוע שאפשר. כשחזר מהאוכל
השאיר עליו את הנעליים אחרי התלבטות אבל הוריד חולצה. יותר קל
לשים חולצה ואפילו מעיל מנעליים. הכי גרוע זה לשים נעליים.

השיחה עם נועה בילבלה אותו קצת. כל פעם שהיו מדברים זה היה
מבלבל. היא הייתה מספרת על הכיתה והמבחנים והחברה של זה שנפרדה
ממנו כי הוא התייחס אליה לא יפה במסיבה ההיא ועל זה שהיא מנסה
לשמור על דיאטה לא משהו רציני סתם כי בחורף יש נטיה לעלות והיא
לא רוצה להראות כמו דבעה, ועל ההורים המעצבנים שלה ועל ועל.
והוא היה מקשיב לה אבל התמונות שהיו רצות לו בראש היו של הטור:
מי מאחוריו, מי לפניו. המ"מ שלו שהיה לוחש פקודות לרדת למארב
או להצמד לקיר של הבניין והוא היה צריך בתור שלו להעביר את
המידע הזה למי שאחריו.
אם היא הייתה מאושרת כי היה לה חבר חייל, זה רק בגלל שהיא
הייתה קטנה. קטנה ולא מבינה. חבר חייל זה הכי גרוע שאפשר
ליפול.

אבל היא לא חשבה ככה, והוא שמח שהיא לא חושבת ככה, ואמר לה כל
הזמן. הוא היה מאוהב בה באמת.
החבר'ה צחקו עליו, אבל לא היה אכפת לו. כשהיה יוצא הבייתה.
כשהיה תופס אותה ומחבק אותה העולם היה כמעט נעלם.
ברור שהתמונות, של הטור היו נשארות. אבל הן היו ממש ממש
מטושטשות. כמו זיכרון ישן ולא חשוב.
הוא ניסה עכשיו להרגיש ככה. כאילו זה ישן ולא חשוב. מה שהם
עומדים לעשות. כאילו זה כבר קרה והוא איתה, בבית. אבל זה היה
מאוד קשה.
היה לו ברור שהוא הולך להרוג מישהו הלילה.
הייתה לו צמרמורת פתאום והוא קיווה שהוא חולה.
---

נועה, בטרמפ כבר שעתיים משתדלת ממש חזק לא להירדם. זוג לא ממש
סימפטי, שנראה כאילו רבו לפני שהעלו אותה והגבר עצר לה כדי לא
לשמוע יותר את הניג'וסים, שתקו חוץ מכמה הערות סרקסטיות רוב
הזמן, למעט כמה דקות של מריבה די גלויה שהרשו לעצמם, כשהגבר
עקף בצורה מסוכנת בכביש עם נתיב אחד והשלים את העקיפה רק עם
צפירה די מבוהלת ממשאית החלב שנסעה מולו.
אתה תמיד חייב להמשיך גם אם תהרג נכון? אתה לא יכול פשוט ל ה ו
ד ו ת שטעית בחישוב ולוותר. היא דיברה על העקיפה, אבל נשמע
שהיה שם עוד משהו שהיא התייחסה אליו. מה עוד הוא התחיל והמשיך
ולא וויתר? איפה עוד הוא הסתכן? אולי בבורסה? נועה לא יכולה
לנחש, למרות שהניסיון עזר לה להישאר ערה.
הם היו תקועים מאחורי מכונים איטית באמת
למה אתה לא עוקף? שאלה האישה.
הגבר אמר: 'סתמי.
---

אחת עשרה בלילה. שאולי המ"מ נכנס לקראוון. תעיר את דניאל, יש
הקפצה. הוא אמר קצרות. מהר. כל השאר כבר מוכנים.
יאיר זרק על דניאל את העיתון. דניאל קפץ לישיבה. מה קורה?
הקפצה. אמר יאיר, תוך כדי התלבשות. דניאל הוציא את רגליו
היחפות, הקפואות מהשמיכה. קוס אמ אמק. מלמל. למה הורדתי
נעליים. למה?
יאיר חייך, ונעמד. ילא, תגיע. אמר, ויצא.
בחוץ הם קיבלו תדרוך מהמ"מ. התראה על פיגוע ירי מתוכנן בנצרים
היישוב. הג'יפים כבר טירטרו, חמים ומוכנים לתזוזה. הם יקיפו כל
הלילה את הגדר.
---

ברדיו התחילו החדשות של אחת עשרה, בדיוק כשהזוג המסוכסך עשה
פניה לכביש צדדי.
נועה ישנה.
חמודה, אמרה האישה. הגענו לקיבוץ שלך.
מה? איזה קיבוץ... מלמלה נועה.
כפר עזה. אמר הגבר קצרות.
אה. אתם נכנסים לקיבוץ?
נועה נזכרה ששיקרה בקשר ליעד הנסיעה שלה.
לא, אמרה האישה. אנחנו ממשיכים לנצרים. היינו בחופשה של יומיים
במכמורת. הגבר מחה בשקט על עודף הפרטים.
אה... נצרים, זה קרוב לעזה, נכון?
אפשר להגיד שזה בתוך עזה, אמרה האישה.
אני יכולה להמשיך איתכם לשם?
את לא גרה בקיבוץ?
כן, אבל... אני מעדיפה לנסוע לנצרים. יש לי דודים שם.
באמת? שאלה האישה בחיוך. מי?
משפחת לוי... אמרה נועה.
משפחת לוי? דבורה ואבנר לוי?
מה אכפת לך מי יש לה שם? התערב הגבר. תפסיקי לחקור אותה כבר.
סובב את הרכב חזרה לכביש המהיר. שונא להשתלב, מלמל בעצבים,
מחכה שיעברו כמה וכמה משאיות ומכוניות.
אני מצטערת, אמרה נועה. תודה לכם.
על לא דבר חמודה. אל תתייחסי אליו, הוא עייף, אמרה האישה.
בעזרת השם, עוד מעט נגיע...

נועה פעם ראשונה קולטת שהם דתיים. מתנחלים... ואיזה מזל שדווקא
הם עצרו לה. מנצרים לא תהיה לה בעיה להגיע ליאיר.
פניו המזוקנים עלו בזכרונה. הוא שנא להתגלח ולכן גידל זקן עוד
מהטירונות. זה מוסיף לי עוד עשר דקות שינה כל בוקר, אמר
כשקיטרה שהוא דוקר אותה. הפנים העדינים שלה היו משתפשפים
מהזקן, כל אזור הפה היה תמיד אדמדם ופצוע בתחילת השבוע, בגלל
הנשיקות, אבל לרוב הבריא לגמרי כשהגיעה החופשה הבאה של יאיר.
היא חייכה לעצמה אבל הלב שלה החסיר פעימה. הוא לא נשמע טוב,
בפעם האחרונה שדיברו.
--

הם היו בהקפה החמישית בערך כשהגיעה הקריאה בקשר. ליווי לרכב
ישראלי, תושבי היישוב שאיחרו בשלוש שעות לאיסוף המתואם מבקשים
להיכנס לנצרים. שאולי המ"מ העריך שעדיף לנטוש את ההקפות חסרות
הטעם האלה (כל כך הרבה התראות, כל כך מעט מתבררות כאמינות) ולא
שהיה צוות אחר שיכול היה לדאוג לזה, כרגע, והוא נתן הוראה
לנהג, מילואימניק שקראו לו לוי שהיה מאוד עצבני כי הפסיק
לאחרונה לעשן, לסובב את הג'יפ ולנוע לכיוון המחסום. לוי היה
שמאלני שהיה ככה מלסרב, (עם שתי אצבעות מאוד צמודות להמחיש כמה
קרוב) ושנא ללוות מתנחלים לתוך ומחוץ לישוב. למה למחסום, שאל
את שאולי. אתה יודע למה, ענה המ"מ, בקול של אל תתחיל עם זה
בבקשה עכשיו. שאולי היה סדירני"ק שהסתדר לא רע עם המבוגרים
האלה, סוכני הביטוח או המובטלים או מה לא, שאיישו את תפקידי
הנהגים והטבחים במוצב, הוא ידע לרוב איך לדבר איתם, הופך כל
פעולה צבאית לטובה אישית אבל הערב לא היה לו כוח להתחיל להגיד
ילא אחי, תעזוב אותך מפוליטיקה, אנחנו הפועלים השחורים של
המדינה מה לעשות, כולם חארות אבל מה לעשות? וכל הרוטינה
המושלמת שלו וחבל, כי לוי ירק ועצר את הג'יפ. לא נוסע. אמר
בשקט. לא נוסע.
--

כמעט שעה במחסום הגבר התחיל לקלל את החיילים. הם עושים את זה
בכוונה. שונאים אותנו. האישה אמרה ואם הם בדיוק מסכלים
הסתננות? הם מסתכנים בשבילנו, הגנה עליהם. עזבי אותך, אמר לה
הגבר. בטוח אחד מהם עכשיו הולך להשתין שעה, רק לתת לנו הרגשה
שאנחנו לא יותר טובים מהם, הם שונאים אותנו ושונאים לשמור
עלינו.
שונאים, אבל שומרים אמרה האישה. מה היינו עושים בלעדיהם?


הגבר חטף עצבים. יש לי נשק, כולנו בריאים וחזקים ברוך השם,
אמר. אני ושלמה דיברנו על זה מאות פעמים כבר. יש מספיק גברים
בנצרים שיכולים לעשות פטרולים וללוות אחד את השני ולהגן על
עצמינו. שילכו החיילים האלה, מי צריך אותם. אמר. האישה אמרה
אתה חכם בלילה. תגיד מה שאתה רוצה אני פוחדת. אני מעדיפה את
החיילים.
בשלב הזה הגבר התניע את הרכב. אני נכנס. את יודעת מה? אני לא
מחכה עוד שניה אחת.

החייל במחסום קלט שהרכב מתניע וניגש לחלון. אין לך אישור
להיכנס בלי ליווי אדוני, אמר החייל. מי צריך את האישורים שלכם?
זוז מהדרך שלי, אמר הגבר בזעם. האישה אמרה לנועה, את רוצה
לרדת? זה מסוכן להיכנס ככה, אנחנו פשוט לא רוצים לחכות יותר
אבל את לא מוכרחה.
נועה רכנה לעבר החלון ושאלה את החייל, אם הוא מכיר את יאיר
מלאכי. הוא חובש, אמרה בגאווה. החייל לא הכיר אותו. אני איתכם,
אמרה נועה. החייל ניסה להתעקש, אדוני, אני מבקש ממך לכבות את
הרכב ולהמתין בסבלנות - -אבל הגבר אמר ילללא! ונתן גז. מה הוא
יעשה לי? יירה לי בגלגלים? צחק, כשחלפו על פני המחסום בחריקת
גלגלים. נועה צחקה. מהתרגשות. היא הרגישה בעצמות שלה שהיא
מתקרבת ליאירי שלה יותר כל שניה.
---

עשר דקות של שיכנועים כבר עברו, אבל הנהג הגיע לנקודת אל חזור,
שממנה הרוטינות כבר לא עובדות. שאולי ידע את זה, והרגיש חוסר
אונים, ועצבים. לא הייתה לו ברירה. תחזור למוצב. לחש לנהג. אני
מוריד אותך מהג'יפ.
אף אחד לא יקח אותך אם אני אומר מילה, אמר לוי. אז אל תגיד,
אמר לו שאולי. יש לנו עבודה לעשות. אתה רוצה לעשות לי מרד
עכשיו?

מרד? זעק לוי. למה מי אתה ילדון, שאני אעשה מולך מרד? מה אתה
בר כוכבא?
הבורות והבלבול התנכ"י לא הפריעו לו לרדת מהרכב בעצבים. לא
לוקח אתכם לשום מקום, לכו תזדיינו, אמר בזעף. לאן אתה הולך,
שאל המ"מ המבוהל. להשתין, אמר הנהג. שאולי נדרך, כשהוא התחיל
להתרחק. חכה, אמר. אני אשלח מישהו ללוות אותך. כולם מלווים את
כולם לכל מקום כאן. למה? להחזיק לי את הזין? שאל הנהג מרחוק,
בגסות. עזוב אותי בשקט. כולם ראו אותו מתרחק, נעמד מתחת לעץ,
משתין ומקלל, נורה, ונופל. כולם שמעו אותו צועק וצורח. ושאולי
ישר שלח פקודות. חובש! ולכל השאר לצאת מהג'יפ ולפתוח במרדף.
החובש נפל שני. זה היה ברור. שאולי הרגיש שהוא מאבד דם בלי
להיות פצוע. טעויות אחרי טעויות. החבר'ה יצאו מהג'יפ והתפרשו.
מכוונים את הנשק לכל עבר, מפרשים כל רחש כאיום. אור פנסי
מכונית היכה בהם לפתע, ושני רובים ירו צרורות בלי לחשוב, בלי
לחכות לפקודה.


                                                   - אפילוג
-

אורות מהבהבים, צעקות וחוסר תחושה בגוף. אין טעם לדם שזולג על
פניה וזה מוזר. היא לא יכלה לזוז, העיניים היו עצומות אבל היא
ראתה כל כך ברור. ידעה שהיא הייתה נכשלת במבחן במתמטיקה, וטוב
שלא עשתה אותו, זה היה רק מפריע לציון של המגן. ראתה את ההורים
שלה מעוותי פנים, כואבים, ראתה תלולית עפר עם לוח עץ והשם שלה
עליו. לא ראתה את יאיר בשום מקום, כמו שחזתה כמעט בדיוק. ההבדל
היחיד בין תחושת הבטן שלה לבין המציאות היה שלא הוא היה מת,
כמו שחששה, אלא, דווקא, היא.
יאיר, חוורון האבלים כיער אותו להפליא, עיניים שחורות שקועות
בפנים לבנות, השמש בלוויה היכתה בו ללא רחם. מה הוא אשם? כמה
שריטות, רגל אחת מגובסת בסך הכל. עמד נשען על הקב וידע. אין
יותר גרוע מחבר חייל, לילדה קטנה ולא מבינה כמו נועה.

                                           







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד, אם כל
היהודים שיצאו
ממצרים היו
לומדים תורה כל
היום אז איך
יהושוע היה כובש
את הארץ?






מתוך ישעיהו
ליבוביץ':
שיחותיי עם בע"מ


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/04 20:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שפרה האפרתי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה