חשוף.
פגיע יותר מתמיד.
היה טוב לאחרונה. לא מאמין שדווקא הביקור בחנות הגדולה, הענקית
ההיא יגרום לי להרגיש כל כך רע.
ריח של מוות נישא באוויר. לכאורה אני במקום שבו אני אמור
להרגיש בטוח ביותר, אבל דווקא כאן, עצם ההימצאות כאן שורפת
אותי.
התרחקתי מכל הבלגן הזה, ועושה לי ממש רע לחזור לשם. אני יושב
מול המחשב, אחר שלוש שעות שינה בלילה, העיניים נעצמות אבל אני
לא מסוגל להביא את עצמי למצב של שינה. לא סתם לשכב במיטה
ולעצום את העיניים, אלא ממש לישון.
אני מנסה לשאוב מהמעט שלמדתי והבנתי בזמן האחרון, מנסה למצוא
משהו שיחזק אותי. משהו בי שיעשה את הצעד הראשון בדרך הכל כך
ארוכה הזו. הדרך, שאת תחילתה אני מכיר כבר הרבה זמן אבל הצעידה
עליה היא עדיין דבר חדש עבורי. אני יושב מול הדף הלבן והדמעות
ניגרות לבד, תוך כדי תחילת הכתיבה.
לאט לאט אני מבין. זה דבר שצריך היה לקרות. זה אופייה של הדרך.
היא לא מעגל, אבל יש פיתולים שבהם מתקרבים לנקודות שכבר הייתי
בהם. קרוב, אבל לא שם ממש.
עובר. משלים עם זה. מקבל, זה חלק ממני.
אני חי היום. המחר ידאג לעצמו.
פחות פגיע.
חשוף.