הלחיים שלו תמיד היו דוקרות, היא כל כך התגעגעה למגע הגס הזה,
הוא ישב בחיקה והיא העבירה את כף ידה הלוך ושוב לאורך הפנים
שלו והרגישה את הדקירות שכל כך אהבה להרגיש.
מבחוץ זו הייתה תמונה מושלמת - זוג חביב, מאוהב, ילדותי,
סקרן.
אבל מבפנים קינן בתוכה פחד גדול - שמא זה בכלל לא אמיתי, זה
סתם נראה ככה, בעצם זו אשליה אחת גדולה שנועדה לבלבל ילדות
קטנות כמוה, שילמדו לא לגעת לבנים בזיפים.
והפחד הזה לא הרפה, ולמרות כל התחנונים שלה הוא לא הסכים
לעזוב, רוב הזמן הוא סתם ישב בתוכה בחוסר מעש, אבל ברגע שהיא
נגעה לו בלחי, ברגע שהיא חייכה, ברגע שהוא רק העז לעשות לה
טוב, הפחד התעורר וחולל בתוכה מהומה.
היא רצתה לצעוק אבל הוא לא היה מבין מה היא רוצה, מה היא צועקת
פתאום, באמצע, כשהוא מנשק אותה, אז לא הייתה לה ברירה אלא
להמשיך לסבול בשקט.
הפחד המשיך להתקיים בתוכה, ניזון מהאהבה והאושר האדיר שהיא חשה
כשהיא הייתה איתו, והוא פשוט המשיך להתעורר בכל פעם שהיא הייתה
איתו.
והיא לא יכלה לעשות כלום, אז היא המשיכה לחיות ככה, בשתיקה,
כשהאשליה של הזיפים והלחיים הדוקרות והידיים החמות ממשיכה לרחף
איפשהו מעליה, נותנת לפחד העצום שלה כוח להמשיך להטריד אותה.
והיא בחיים לא תתגבר על זה, כזאת היא, נותנת לו הכל -
אבל לסמוך עליו היא לא יכולה, והיא נותנת לפחד לדאוג לה, הוא
שומר על הזיפים שלו, שלא ילכו לחפש ידיים של מישהי אחרת.