'מה לשים לך בפיתה?'
נחלים של שמן צהבהב ניגרו אל תחתית כלי הנירוסטה, וניקוו
לאגמים רדודים ועכורים.
'סליחה?'
מן השמן ניבטה השתקפות של מזנון דרכים, במהופך. דימוי מעוות,
שעשה חסד עם המראה המקורי.
'הסלט חצילים מהיום... לשים לך חצילים, גבר?'
מאוורר התיקרה שמעל לראש המקריח שמולי ריצד בקערה שביננו,
מצאתי את עצמי מתיק את עיני בקושי מן המראה המהפנט.  המילה
'גבר' שנותרה מהדהדת בחלל הדחוס היתה מה שזכרתי, וההקשר נשמע
לי תמוה.  
'מה?'
'בפיתה, אחי... רוצה חצילים?'
אחי? החלטתי לשתף פעולה. מערכת היחסים הופכת לאינטימית מידי
לטעמי, וחוץ מזה, הטרנזיט העמוס חונה באדום לבן, ואני נמצא כאן
רק בשביל מזון מהיר וגרוע.
'אה... לא... מה זה שם?' הצבעתי לפינה הרחוקה של גיבוב הקערות,
שמילאה את רוב שיטחו של הדלפק הדביק, מנסה להרוויח זמן. במעט
המרחב שנותר על הדלפק ניצבה קופה רושמת עתיקה למראה מעוטרת
במדבקות מתקלפות, שהעידו על תחזוקה שוטפת בין השנים 1972 ל
1984 על ידי 'ראובן-קופות רושמות', מדבקה או שתיים לכל שנה.
התאריך צוין בכתב יד במקום המיועד לו, קו עבה בתחתית כל מדבקה.
העברתי את עיני באיטיות משנה לשנה, מתבונן איך כתב ידו של
ראובן, מי שזה לא יהיה, מתרשל והולך לאורך השנים.
ב 1976 הפתיע אותי כתב עגול ומוקפד, נשי בעליל.התפעלתי מן הדרך
שבה הסתלסלה הסיפרה '7', כמו ברבור קטן ושחור. ראובן היה
במילואים, אני זוכר שחשבתי.
המזנונאי הידידותי הגיע בינתיים בצליעה קלה אל הקערה האחרונה.
'במייה!', הכריז, 'לשים לך?'
'לא... יש לך חביתת ירק?' ניסיתי את מזלי. המחשבה על ארוחה
הכוללת את הרכיבים העתיקים למראה שלפני נסכה בי יצירתיות
קולינרית ותעוזה מסוימת. אולי אין לו, קיויתי, ואז אוכל לחזור
לטרנזיט הלוהט ולנסות את מזלי בחור אחר.
'כבר אני עושה לך, אח שלי. תשב בחוץ, אני כבר יביא לך.'
לפחות זה יהיה טרי, ניסיתי לנחם את עצמי כשנשרכתי החוצה.
בחרתי את הכיסא שנראה הכי פחות רעוע מן המגוון שבחוץ, וגררתי
אותו לשולחן עטוף שעוונית ירוקה. ישבתי בגבי למסעדה, מתבונן
ללא מטרה ברחוב התעשיתי האומלל. כמה מוסכים, מבנים חשופי לבנים
מעוטרים בדלתות מתכת חלודות ,מזגנים דולפים נעוצים בהם ללא סדר
נראה לעין ומתחתם, כתמים ירוקים ונדירים של צימחיה. שלטים
דהויים בצומת שמימיני הכריזו על מגוון השרותים ובעלי המלאכה
שיכול עובר אורח מזדמן למצוא כאן. גם מקומו של מארחי האדיב לא
ניפקד: 'פונדק יוסי- הכל בפיתה'.  
הוצאתי מכיס הסרבל את קופסאת סיגריות, וכששלפתי לי אחת ניסיתי
לחשב אם יספיקו לי השאר עד שאחזור לתל אביב. יש לי עוד לפרוק
סחורה בקיריית אריה, כדאי לקנות עוד קופסא.
נידמה היה לי שהבחנתי בסיגריות מאחורי גבו של יוסי. חזרתי אל
תוך החלל האפלולי.

כשהגעתי הביתה היה כבר ערב. הרחוב הקטן נהנה עדיין מקרני אור
אחרונות שהאירו את הקומות העליונות של רכבות הבינינים הישנים.
קולטי השמש המאובקים שעל הגגות ניסו לשווא להחזיר את האור
האחרון לשימוש הכלל, והשמש ריצדה עליהם בעייפות.
שני הזקנים שישבו על הספסל בכניסה ג' ברכו אותי כשחלפתי על
פניהם.
'ערב טוב אדון מרקוס,ערב טוב חיים, מה קורה?' השבתי כשאני כבר
במדרגה השלישית, לא ממש חיכיתי לתשובה. מה כבר יכול לקרות?
חיים ואדון מרקוס תמיד גרו כאן, וככל שיכולתי לזכור, בילו את
רוב שנות הכרותנו על אותו ספסל. חיים מימין, אדון מרקוס משמאל.
לא הרבה קורה כשאתה ממוסמר לספסל בכניסה ג' של בינין רכבת
מתקלף, ברחוב קטן ומוזנח של רמת גן.
אמא היתה במטבח כשנכנסתי, רכונה מעל לכיור כשגבה מופנה אלי.
רפרפתי נשיקה על לחיה לפני שהספיקה להסתובב.
'יואבי!...' כנראה שהופתעה.
'היי אמא, מה נשמע?'
'לא שמעתי אותך נכנס, מה שלומך? אתה רעב?'
גרתי עדיין עם אמא. 'עדיין' נשמע טוב יותר מסתם 'גרתי עם אמא',
אולי מישום שהוא מרמז על שינוי הצפוי בעתיד. נאחזתי ב'עדיין'
כל אימת שנושא הדיור השתרבב לשיחה. אני בן 25, עובד מאז
השיחרור, וגר עם אמא. לא קלף חזק במיוחד, בעיקר בפגישות
ראשונות. עוד נושא שיחה ממנו נמנעתי היה אבא.
בפעם הראשונה והיחידה בה ניסיתי להעלות את הנושא, כבדרך אגב,
הספיק לי מבט אחד באמא כדי לגנוז אותו. לא דיברתי איתה על אבא
שלי מעולם. תמיד ידעתי שאין לי אבא כי הוא מת, למרות שאינני
זוכר שמישהו אמר לי את זה אי פעם. בטח לא אמא. היתה תקופה שבה
זה הציק לי, אבל אחר כך זה עבר. הינו שנינו וזהו.
הוצאתי את בקבוק המים מהמקרר והתישבתי על אחד משני הכיסאות ליד
שולחן המטבח, מתבונן בגבה הכפוף של אמא , מסיימת להדיח את
הכלים.
'מה לעשות לך?'
'לא יודע, אני לא כל כך רעב.'
באמת לא חשתי רעב. נזכרתי למה ובחילה קלה עלתה בי. פונדק יוסי.
הכל בפיתה. בסוף בכלל אכלתי בצלחת.
'אולי משהו קטן...בפיתה.' אמרתי. לא רציתי לשלול ממנה את
הריטואל היומי שלנו. כל ערב אנחנו יושבים יחד לאכול.
עיני שוטטו סביב, מן הכיור, לארון הפורמייקה המזדקן, למקרר
שבפינה. למקרר הוצמדו במגנטים קטנים בצורת פירות פתקים בכתב
ידה, רשימת מכולת, מספרי טלפון. התעכבתי על מספר טלפון אחד,
רשום על פתק צהוב. בעצם התעכבתי על סיפרה אחת,  הסיפרה '7',
מסתלסלת בכתב ידה העגול והמוקפד של אימי, כמו ברבור קטן שחור.

כנראה שבהיתי בסיפרה כמה דקות. אמא כבר טרחה בפינה אחרת של
המטבח, אוחזת מחבת.
'יואבי, מה לשים לך בפיתה?'
הבחילה הקלה הפכה פתאום לסחרחורת.
'אמא....מי זה ראובן?'
לא הבטתי בפניה כשהסתובבה לאט, אצבעותיה, רטובות עדיין, הלבינו
כשהתהדקו מסביב לידית המחבת.