[נערה שוכבת על מיטה עם סדינים לבנים ובוהה בתקרה. אין שום דבר
מסביב חוץ מהמיטה ושידה קטנה לידה. הנערה מתחילה לדבר כאילו אל
עצמה]
איך זה שתמיד מישהו אחר מקבל את מה שאני רוצה?
למה אני שוב לבד? תמיד לבד?
יודעים... לפעמים אני עדיין מתגעגעת לכאב.
אבל אתם הרי לא יודעים מה זה כאב, אתם לא יודעים מה זה הכאב
שלי.
[הנערה מתיישבת על המיטה ומחבקת את הברכיים ונועצת מבט בקהל]
אתם בטוחים שכאב זה רגש שמוכר לכם, כולכם מנסים להבין מה עובר
עלי, כאילו שאת מסוגלים...
כל כך הרבה היו כאילו לידי, אמרו שהם יודעים, שהם מבינים, שהם
מכירים את ההרגשה... הם לא.
כי איך אפשר להכיר הרגשה של חוסר בהרגשה, של משהו שאף פעם לא
שם ואתם טוענים שאתם יודעים ואני מסתכלת לכם בעיניים ויודעת
שלא.
אני מתגעגעת לכאב, לבהייה האין סופית, להרגשת הקיום הזאת,
כשכואב, כי רגשות אחרים הם כהים, הם לא קיימים כמעט ואני לא
מרגישה אז [נופלת חזרה למצב שכיבה בנפילה פתאומית] לא מרגישה
את עצמי.
תסתכלו על עצמכם, [מתיישבת שוב, אבל לא מסתכלת אל הקהל אלא
מעבר לראשים שלהם, כאילו היא רואה דבר שאף אחד אחר לא רואה שם]
יפים כל כך, מעניינים, מלאי סימפתיה אלי ואל החיים, אתם כל כך
קיימים ואני לידכם מרגישה כמו הד או צל מוזר שנחבט בין  הקירות
ומנסה להיות קיים, אבל לא.
[משירה מבט אל הקהל] אתם לא אוהבים אותי, אתם מרחמים עלי...
למה אתם לא אוהבים אותי? למה אי אפשר לאהוב אותי?
למה אני לא מסוגלת לאהוב?
[קמה והולכת לשידה הקטנה ומתחילה לחטט במגירות, בין המון
ניירות]
ניירות... נדמה לפעמים שכל החיים שלי נמצאים על פיסות נייר
מקומטות, אלפי שורות של כתב צפוף שמנסה להוציא מחשבות מוזרות
שתוקפות אותי, ולא כתוב שם כלום, לא בשבילי. [מפסיקה לחטט
במגירות ונשענת בשתי ידיה על השידה]
רוצה לצעוק לכם שתסתכלו עלי ואתם כאילו מסתכלים... אבל אתם לא
רואים, כי אין מה לראות.
אני לא יודעת לאהוב.. אני מנסה שוב ושוב ושוב וכל פעם מחדש אני
מגלה שאני לא באמת יודעת, אפילו את עצמי אני לא יכולה לאהוב,
לא אותי ולא אחרים ולא אף אחד, אולי כי אין אף אחד שם... איתי.
[מתיישבת באפיסת כוחות על הרצפה ונשענת על המיטה, הראש שמוט
אחורה]
אני רוצה שמישהו יכיר אותי, לא כמו שכולכם מכירים.. אתם לא
באמת מכירים אותי, זאת לא אני מי שאתם מכירים, זה משחק, זאת
הצגה.. ואתם לא שמתם לב, מוזר, חשבתי תמיד שרואים את זה.
הכל כל כך ברור מאליו בעולם שלכם, לאהוב, להרגיש, לגעת במשהו
ולדעת שהוא שלך ולי אין כלום, לי הכל קשה יותר, לא קשה... בלתי
אפשרי. [מרימה את הראש]
אתם מחייכים אלי ואומרים שאכפת לכם, מחבקים אותי אליכם ואין
כלום מאחורי זה, הכל חלק מההצגה שאני, ההצגה שכולכם משתתפים בה
בלי לדעת.
לא אכפת לכם באמת, אני יודעת שלא, תמיד ידעתי שאני לבד כאן,
שבעצם במלחמה האמיתית שלי לא יהיה מי שיוכל לעזור, המלחמה נגד
עצמי, נגד האטימות שלי, נגד הכלום שאני.
עכשיו אני מבינה שלעולם לא יהיה לי חבר אמיתי, שאני לעולם לא
אכיר את ההרגשה של להיות נאהבת.
אני שונאת את עצמי, תמיד שנאתי אבל השנאה הזאת אף פעם לא בערה
בי כל כך כמו עכשיו, שאני מבינה שהכל באשמתי ושום דבר לא יכול
לשנות את זה.
אני הרסתי את עצמי ואני הרסתי את כל מי שניסה להתקרב ואני ואני
ואני ונמאס לי להיות אני.
אבל אין ברירה.
חבל, חבל שבזבזתם כל כך הרבה כוחות על משהו עלוב כל כך כמוני.
פעם האמנתי שעוד יהיה טוב, לפחות קצת, היום אבדה לי האמונה
הזאת.
ואני יודעת שהיא לא תחזור שוב.
היום הבנתי שאף פעם לא יהיה לי מה שאני רוצה כי חסרים בי דברים
בסיסיים, דברים שיש בכל אחד אחר ורק בי אין... רגש למשל.