אל מבעד לשני ברושים אפרוריים, מצאתי את השמיים; החופש המוחלט.
רוח מנשבת על פניי וקרני השמש נגלים אליי אל מתוך העננים.
שמלתי החומה והמגוהצת מתקמטת בעודי יושבת על האדמה הלחה. אני
מסתכלת בשעוני, ועוד כחצי שעה  מתחיל טקס ערב השואה. תמיד
כשאני חושבת על השואה, אני חושבת לעצמי מה היה קורה לו הייתי
שם. אם הייתי שורדת, או גורמת לשינוי, ואיך גופי היה נראה כשכל
עצמותיו בחוץ. סבתי נספתה בשואה, ואני מדמיינת לעצמי איך היא
היתה נראית עכשיו לולא מתה. סבא תמיד אמר שהיו לה את העיניים
שלי; תכולות כצבע השמיים ביום בהיר. צבעי השקיעה הכתומה
מזכירים לי את סבא, שהיה ג'ינג'י לפני שנשרו לו שערותיו. אני
ממהרת להסתכל בשעון, עוד רבע שעה לטקס, ואני מופיעה; אני
רוקדת. אמא תמיד אמרה לי שאני כמו מלאך קטן כשאני רוקדת,
ושלעולם לא אפסיק לרקוד. היא נרצחה לפני שנתיים בפיגוע בטיילת,
שבוע לאחר יום השואה. כשהייתי קטנה המורה בבית הספר נהגה להגיד
שאנו צריכים להודות לאל שלא חיינו בזמן השואה, אבל אני חיה
בזמן האינתיפאדה; ושבוע שעבר אחי, שקיבל מסבתי את עיניה
התכולות, התגייס לקרבי. ושבוע הבא יום הזיכרון לחללי צה"ל, וגם
שם אני רוקדת.