היא מסתכלת עליי או שאני חושב שהיא מסתכלת עליי?
אולי היא בכלל מסתכלת למה אני מסתכל עליה?
או שזה אני מסתכל עליה איך שהיא מסתכלת עליי מסתכל עליה?

מרוב הסתכלות אני שוכח לנשום ונהיה קצת כחול בפנים. המורה
מביאה לי שקית נייר שאנשום לתוכה והיא, שתי שורות מקדימה,
יושבת, ממשיכה להסתכל, מוסיפה גם חיוך. ספק חיוך, ספק גיחוך.

אני שואף ונושף, ושקית הנייר מתנפחת ומתכווצת בהתאם,כמו לב חום
עשוי נייר. מתנפח ומתכווץ. אני מוריד את השקית אל השולחן
והמורה שרואה שחזר לי קצת צבע ללחיים, ממשיכה להסביר איך נפלה
לה האימפריה.

אני חוזר אליה אך המבט שלה כבר נטש אותי. הוא עכשיו טובע לו
במחברת שלה. ואני נשאר, צף איפשהו בים משלי, מחכה שיצילו
אותי.

בהפסקה אני יושב עם גיא ושנינו מדברים על ההופעה שהיינו בה
אמש. הוא מתאר איך הבסיסט היה מצויין וחבל שהסאונד לא היה מי
יודע מה, אבל אני לא מקשיב, עוד מרגיש את העיניים שלה מלטפות
אותי, מעקצצות בעורף.

אמרו שהיום יהיה ליקוי חמה. בשעה 10:41 בדיוק ולכן גם אישרו
לנו להאריך את ההפסקה בעוד 10 דקות, כדי שכולם יכלו לראות איך
העולם מנסה להחביא את עצמו ממבטה של השמש.

גיא נעלם וחוזר אחרי דקה עם חתיכת בקבוק זכוכית שבור. הוא
מוציא מצית מכיס הג'ינס ושורף את הבקבוק. "זה כדי שהשמש לא
תשרוף לך את העיניים." מצחיק איך שגם כאשר אנחנו מתחבאים לה
מהשמש, עדיין אסור לנו להסתכל עליה ככה סתם. צריך אמצעי הגנה.


ואז זה מתחיל. אט אט השמש מתכסה לה בגלימה שחורה ואז אני מבין
סוף סוף - זו השמש מנסה להתחבא. אנחנו הצופים - אנחנו מנסים
למצוא אותה. כל העיניים נשואות לשמיים, אולי במאמץ קבוצתי
נצליח לראות לאן היא נעלמת.

שוב עקצוץ בצוואר שיורד לו אל הגב. אני מרגיש את המבט שלה,
בדקירות קטנות על הגב, והפעם אני כבר לא מפחד. עוזב את השמש
לנפשה ומחפש אותה. מרפרף בין כל התלמידים לראות איפה היא,
מהיכן היא לוכדת אותי במבטה.

דרך בקבוק שבור ומפויח אני רואה אותה. ואני רואה אותה מסתכלת
עליי - ילד בן שש עשרה מחזיק שבר זכוכית בידו ושקית נייר מחכה
לו על השולחן בכיתה.