הזמן שלי הולך ואוזל. אם לא יבוא מישהו בקרוב ויקטוף אותי,
סופי יהיה שאגמור את הגלגול הזה רקובה בפינה הנידחת הזאת של
הפרדס.
לא חשבתי שכך אסיים. הכול התחיל בשתי נקודות שנראות עכשיו כלא
שייכות לתפיחה הכתומה שביניהן, אבל אני יודעת שמבפנים הן עדיין
מחוברות בקשר רופף שמאיים להתנתק. אני מנסה ללכת בעקבות החבל
הדק כדי לשחזר איך הגעתי לכאן. למעשה, זה התחיל בנקודה אחת
שהבינה באופן אינסטינקטיבי לגמרי, שהיא חייבת להתחלק כדי
לגדול. הכול קרה מהר כל כך אז, כל האנרגיות האלה שקיבלתי
מהשמש, מהמים, מהעץ הציפו אותי בהתלהבות, בלתי נשלטת, להתרחב
כדי להכיל בתוכי את כל מה שהיה להם להציע. הייתי כולי ציפייה
ליום שבו אהיה מלאה ובשלה מספיק להתמודד עם העולם לבדי, לעזוב
את העץ ולנדוד למקומות רחוקים, להפיץ את ריחי ולתרום מטעמי
לעולם.
קשה לי לאתר מתי בדיוק התחיל הכול להשתבש, חלק מהסיבים שמחברים
אותי להתחלה קטועים בדיוק במקומות החשובים, אבל אני חושבת שהיה
זה די מוקדם בחיי, בתקופה שהגשם הפסיק להגיע. בהתחלה היה יורד
במינונים נכונים, ליטופיו הנעימים היו מחזקים את רוחי, מניעים
אותי להמשיך ולגדול. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא בושש
לבוא. היה זה בדיוק אחרי יום של פוטוסינתזה מאומצת, ואני
הרגשתי שהנה אני כבר מתחילה לקבל צורה נאה לקלמנטינה מתבגרת.
הייתי צמאה לחיזוקו של הגשם שמיאן מלהגיע.  בפעמים הראשונות לא
חששתי,  ניצלתי את הזמן לעכל את מה שנתן לי עד כה ולבנות את
עצמי מבפנים, סמכתי עליו שיחזור. אבל הפערים הלכו וגדלו,
לפעמים עברו ימים ארוכים עד שהיה מגיע שוב, וגם אז כשכבר ירד,
היה זה לזמן קצר בלבד, לא מספיק כדי להרוות את צימאוני. התחלתי
להיות קנאית לטיפות. השמש היוקדת צרבה את קליפתי, שהייתה אז
רכה ודקה, והיובש איים להרוס את כל מה שבניתי. את הטיפות
הספורות ניצלתי לעיבוי הקליפה. הוספתי עוד שכבה, עוד גבעה,
מנסה לחפות על הצלקות שכבר חתכו את בשרי. כל כך הייתי בטוחה
שהיא תגן עלי עד הגשם הבא, שאם אקיף את עצמי בחומה מבוצרת שום
דבר לא יפגע בי. באיזשהו שלב, אני זוכרת, ממש התחלתי להתגאות
בשריון הזה שבניתי לי, בדרך שבה הוא הודף כל ציפור חודרנית, כל
טפיל, עמיד לחלוטין לקרניים החותכניות. שום דבר לא יעבור את
הקליפה המשוכללת שלי, חשבתי, ונראה את מי שיעז לנסות.
עכשיו אני בפנים. חשוך כאן, מחניק וצפוף. אני לא יודעת כמה זמן
אני כבר במצב הזה, כי איבדתי כל קשר עם החוץ. מבוצרת. אני
חושבת שאפילו אם יבוא שוב הגשם לא ארגיש אותו כלל, כל כך טוב
אטמתי את עצמי שאני לא מצליחה ליראות או להרגיש דבר. לפעמים
אני שומעת נקישות עמומות, כאילו מישהו מנסה להיכנס, אבל אני
והקליפה שלי כבר כל כך כרוכות זו בזו, וכשאני מנסה להתפקע היא
רק מהדקת עלי את אחיזתה, עדיין שומרת עלי מפני הנורא מכל.
אי אפשר להאשים אותה, את הקליפה, ככה בניתי אותה והיא כבר לא
יודעת אחרת. רק לא לקחתי אז בחשבון, שדרך קווי הגנה כה קשוחים
שום דבר לא מצליח להכנס, בין אם הוא מועיל או מזיק, ושום דבר
גם לא יוצא. ריקבון. נשארתי אני להתבשל בתוך עצמי והמשאבים
מתחילים להתכלות.
כמה אני מייחלת עכשיו שיבוא מישהו שיקטוף אותי וישחרר אותי
מחרדת הריקבון. הניתוק מהעץ יהיה קל מאוד, ככול שנסגרתי הקשר
אליו הלך והתרופף - הוא ישמח להעביר את הטיפול בי לידיים
אחרות. הקילוף לעומת זאת, הקילוף יצריך עבודה קשה, הרבה סבלנות
ואמונה שמה שיש בפנים שווה את המאמץ. לפחות דבר אחד טוב כן יצא
מהקליפה, היא משווה לי מראה נאה ומבטיח שתקוותי שיפתה רבים
לעמוד באתגר.  הקליפה לא תיכנע בקלות, זהו טיבעה, והפיסות
הראשונות יהיו קטנות וקשות, ויגלו מתחתן עוד שכבת הגנה לבנה
שעדיין לא תחשוף דבר. אבל אם יתעקש מספיק, ולכך אני משתוקקת,
אם יאחז בקליפה בנקודה הנכונה וימשוך בכיוון המתאים, ילכו נתחי
הקליפה שיוותרו בידו ויגדלו, החוטים הסבוכים שמחברים ביני
לבינה ימשכו אחד את השני ויתנתקו זה אחר זה בקלות. כמה כמהה
אני עכשיו לשמש חודרנית שתסנוור את עיני, לאותם רגעים בהם יותז
ריחי לכל עבר, יתחבר לכל מולקולה שתסכים, וירכב איתה למרחקים
חדשים. טעמי, שבטח יהיה מתוק ומרוכז מנשוא, יעורר קולטני טעם
זעירים, ומיציי יצרבו את גרונו של המקלף, יחליקו אל קיבתו,
ויכניסו מערכות שלמות לפעולה. גרעיניי העייפים יתפזרו על האדמה
הלחה וימלאו חלק בלתי נפרד בתהליך הבריאה. אהיה חלק מהעולם
והוא יהיה חלק ממני. אהיה משוחררת.  מהאדמה באתי ואל האדמה,
בסופו של כל  מקרה אשוב.  אבל היום אני מבינה, שאת כל הקליפה
הזאת, שהשקעתי כל כך הרבה זמן ומשאבים בגידולה, אאלץ לבסוף
לקלף, אם אני לא רוצה למצוא את עצמי בסופו של גלגול רקובה
בפינת פרדס נידחת.