"אם אני אלך מכאן יפטרו אותי!" הסברתי למשה. "אני חייבת להישאר
לידו כל הזמן - עד שהוא גומר!" "טוב, בסדר. אני אשב ואחכה לך
פה." "תודה" אמרתי והתיישבתי. המחשב הריץ את הסריקה כשפס
ההתקדמות התקדם לאט-לאט. אי אפשר היה לראות אותו מתקדם בכלל,
אפילו האחוזים השתנו לאט. אני ידעתי למה, ידעתי כמה הרבה
זיכרון יש בדיסקים הקשיחים של כל המחשבים. לכל מחשב יש זיכרון
של כ- 30 ג'יגבייט, וישנם 53 מחשבים בכל המשרד. משה ישב ושיחק
באצבעות שלו בזמן שאני הפניתי את מבטי ממנו למחשב הראשי,
ומהמחשב אליו. אהבתי את משה. הוא היה גבוה, חתיך, יפה, מצחיק
וחמוד. הוא היה גם מנכ"ל של חברת הי-טק גדולה ומפותחת ששלטה
כמעט בכל השוק. הוא, למרבה הפליאה, גם כן אהב אותי, ולא סתם,
הוא אהב אותי איך שהייתי, למרות שהייתי מנהלת המחשבים במשרד
החינוך. הוא התבונן על החדר הגדול מלא המחשבים הישנים, מלאי
הוירוסים. הסתכלתי בעיניים שלו, בעיניים הירוקות, הבהירות,
היפות שלו, אוי, כמה אהבתי אותו. פתאום הוא הסתכל עלי בזמן
שהסתכלתי עליו. כל-כך נבהלתי עד שקפצתי. הוא חייך בפה עדין,
חיוך חצי חיוך שכזה. הוא בא אלי ורק כשניסה להרים אותי הבנתי
שאני על הרצפה. מיד קמתי והתיישבתי מול המחשב, בחזרה למקום בו
אני צריכה להיות, כל עוד המחשב לא כבוי, כל עוד המחשב פועל.
הודיתי לו על העזרה והסתכלתי לבדוק אם המחשב התקדם קצת. "ברגע
שהוא יגמור אני אצטרך ללחוץ על כפתור ה-SAVE , בדיוק כשהוא
יגמור." "אני יודע, כבר אמרת לי." ידעתי שהוא יודע, רק הרגשתי
לא בנוח שאני דבוקה למסך ולא באה איתו כבר החוצה לבלות - כמו
שהבטחתי. "את לא היית חייבת לעשות את זה עכשיו, את יודעת. את
לא חייבת להישאר מאוחר כל יום, הכי מאוחר, כשהאור כבר נסגר
וכולם מבלים." "אני יודעת, אני מצטערת מאוד אני פשוט..."
הרגשתי שאני עושה לו אבל. ואם אני לא אצא איתו בשעות שנוחות לו
אולי הוא לא ירצה אותי. "אני בסדר, אני פשוט דואג לך. את כל-כך
מסורה לעבודתך, לא ראיתי בחיי מישהי, או מישהו יותר מסור
לעבודה ממך." הרגשתי הקלה. בדקתי את פס ההתקדמות במחשב הראשי
ואת האחוזים. הם לא התקדמו מהפעם האחרונה בה בדקתי. משה התיישב
איתי על הכיסא וחיבק אותי "את בסדר?" "כן." הפניתי את המבט שלי
לעיניים שלו. "בטח. הכל מצוין." הוא נשק לי, קם מהכיסא והתיישב
בכיסא שמאחור. בדקתי שוב את פס ההתקדמות במחשב ונאנחתי. המחשב
הראה שהשעה כבר 23:02 והוא בדק בינתיים רק 38% מכל הזיכרון
שעליו לבדוק ולסרוק. החזרתי את מבטי למשה שבאותו הזמן התבונן
שוב בחדר האפל. התבוננתי גם אני בחדר הזה. התבוננתי והתבוננתי.
החזרתי את עיניי למסך המחשב. האחוזים לא התקדמו. הייתי צמאה.
רציתי לקום וללכת למזוג לי מים מהקולר לכוס חד-פעמית שקופה.
באתי לקום ונזכרתי שאסור לי לקום ואסור לי לעזוב את המחשב. גם
למקרה תקלה וגם ללחוץ על כפתור ה- SAVE בדיוק כשהוא יגמור.
"אמ... אמ..." התחלתי לשאול "אתה יכול בבקשה..." משה הסתובב
והסתכל אלי בשאלה "מה?" "אתה... אמ... אתה יכול... אמ..." "כל
דבר" בדקתי שוב את מצב פס ההתקדמות של הסריקה של הוירוסים
והסתובבתי חזרה "מה את רוצה?" "אתה יכול בבקשה למזוג לי מים?"
משה צחק צחוק קטן ומלמל "כל-כך מסורה..." "מה?" שאלתי אותו
בחשש מה "כלום. אין בעיה הנה", הוא מזג והגיש לי את הכוס.
בדקתי את התקדמות האחוזים. הם היו 39% התפלאתי חשבתי שזה שיא
המהירות של המחשב. הסתכלתי על השעה. המסך של המחשב הראה 23:34
והבנתי שאיבדתי את חוש הזמן שלי. משה לקח את הכיסא שעליו הוא
ישב מקודם, מיקם אותו ליד הכיסא שעליו אני ישבתי והתיישב עליו.
"אז מה?" לא ציפיתי לשאלה כזאת "מה זאת אומרת?" "מה תעשי?"
"אני... מה... לא הבנתי..." "לא חשוב... לא חשוב." הוא תפס
אותי בזרועו, נישק את מצחי והחזיר אותי למקומי. בדקתי את
האחוזים שוב למרות שידעתי שהם לא השתנו מלפני חמש דקות. ביקשתי
ממשה שימזוג לי שוב והוא, בחיוך רחב קם, הלך, מזג, חזר והגיש
לי את הכוס. נהייתי, אחרי משהו כמו חצי שעה גם רעבה. הוא אמר
שהוא לא מופתע ושהוא חשב כבר להציע. "אני אלך לקנות במקדונלדס,
כאן ליד ואחזור תוך שתי שניות" "תחזור מהר, הא?" "שתי שניות,
זה הכל" "אני אתאפק." "טוב, ביי."הוא הלך ואני נשארתי עם המחשב
והמסך. רק אני, האחוזים, פס ההתקדמות והשעה. אחרי עשרים דקות
הוא חזר עם ארוחה אחת בשבילי ואחת בשבילו. אכלנו לשובע כשכל
דקה בערך בדקתי את התקדמות האחוזים ופס ההתקדמות. כך עברו עוד
שעתיים ארוכות ומעייפות. שוב בדקתי את התקדמות סריקת הוירוסים.
האחוזים כבר היו 98% . פתאום הייתי צריכה דחוף ביותר. הרגשתי
שאם אני לא אלך לשירותים תכף ומיד אני אעשה במכנסיים. ניסיתי
להתאפק בכל מאודי אבל זה היה נראה בלתי אפשרי. סיפרתי למשה
והוא אמר לי שהוא יחליף אותי. "אתה יודע איך לעשות שיעשה
FINISH אחרי ה- SAVE?" "מה?" "אתה רואה אי-אפשר. אם לא עושים
FINISH פחות מ-5 שניות אחרי ה- SAVE הוא מיד מוחק הכל ומתחיל
הכל מההתחלה." באותו הזמן עוד לא היה לי ילד או ילדה אבל
ההרגשה הייתה מדויקת ומותאמת להפליא להרגשה שכל החברות שלי
אמרו לי שמרגישים בלידה - בדיוק כמו צירי לידה. הייתי חייבת
להוציא את זה כבר החוצה, ומהר. הצלחתי להבין שהאחוזים כבר 99%
ושאני חייבת להישאר צמוד למחשב. חשבתי כבר לחרבן על הרצפה
כשראיתי את הכוס מולי. זה היה הפתרון האולטימטיבי, הרעיון
האידאלי. ניסיתי להסביר למשה אבל הצואה לחצה ולחצה הרגשתי כבר
ש... ש... שהילד בחוץ. הוא כבר אומר, לא, צועק, צורח "אמא,
אמא, אמא!" לקחתי את הכוס, משה ישר הסתובב אחורה בבהלה, הורדתי
מכנסיים ולבנים, הזזתי את הכיסא, מיקמתי את הכוס, שחררתי והילד
נחת, התרסק אל הכוס. הסתכלתי בהקלה יתרה על מסך המחשב הראשי.
האחוזים בדיוק התחלפו ל- 100%. הם התחלפו ולחצתי על SAVE. מיד
עלה חלון ה- FINISH וגרמתי למחשב לעשות FINISH לסריקת הוירוסים
במחשבי משרד החינוך.

עשיתי את מה שצריך והוקל לי - תרתי משמע.